תלה"מ 27576-10-21

תקציר

הבסיס המשפטי לפסק הדין מצוי בסעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959, הקובע כי יחידים אחראים למזונות ילדיהם הקטינים וילדיהם הקטינים של בני זוגו כפי שמכתיבים דיני הדת האישיים שלהם. במקרה זה, בהיותו יהודי, הנתבע מחויב לספק את צרכיו החיוניים המוחלטים של התובע הקטין, שטרם מלאו לו 6 שנים. עם זאת, בית המשפט מכיר בכך שיש להתחשב בנסיבות ובשינויים לאורך השנים. לבית המשפט שיקול דעת לפסוק מזונות ילדים על סמך הנסיבות הספציפיות של המקרה, ואין מדובר במדע מדויק. עוד מודגש בפסק הדין כי חובתו של האב לדאוג לצרכיו החיוניים של ילדו היא מוחלטת, ללא קשר להכנסתו או הכנסות האם. בקביעת צרכיו של הילד הקטין, בית המשפט מוצא כי הסכום הנתבע של התובע מופרז. בית המשפט קובע כי הוצאותיו החודשיות ההכרחיות של הקטין הן 1,400 ₪, שאינן כוללות את עלות דמי אחזקת הדירה. סכום זה מוצדק על ידי רמת החיים של שני הצדדים ואת האמצעים הכספיים המוגבלים שלהם. בהערכת יכולותיהם הכלכליות של הצדדים, מוצא בית המשפט כי מצגי הנתבע בדבר הכנסותיו ומצבו הכלכלי אינם שלמים ומעוררים שאלות רבות. הוא אינו מסביר העברות מסוימות ואינו מצליח להוכיח היעדר חסכונות או פיקדונות נוספים. לעומת זאת, הכנסתה של התובעת נובעת מקצבת נכות, מה שמשאיר אותה עם 2,000 ₪ לאחר תשלום שכר דירה. בהתחשב בטובת הקטין, המטופלת בלעדית על ידי התובע, המרחק הגיאוגרפי בין ההורים ומעורבותו המוגבלת של הנתבע בחיי הילד בשל נסיבותיו, בית המשפט מחליט כי הנתבע ישלם לתובע 1,200 ₪ בחודש עבור מזונות ילדים ו-700 ₪ עבור הוצאות הקשורות לדירה, בסך הכל 1,900 שקל. סכום זה צמוד למדד המחירים לצרכן ויעודכן מדי שלושה חודשים. הצדדים יחלקו את כל הוצאות החינוך, החוגים והוצאות הבריאות החריגות באופן שווה, למעט כמה חריגים לטובת מצבו הכלכלי של האב. הסכמת שני ההורים נדרשת לכל הוצאה חינוכית משמעותית. פסק הדין קובע כי שני ההורים יתעדפו את הרפואה הציבורית אלא אם קיימת סיבה מוצדקת שלא לעשות כן, וכל ניכוי חד צדדי מתשלומי המזונות השוטפים על ידי הנתבע אסור, למעט אלה המפורטים בהחלטה. קצבת הילדים מהמל"ל תשולם לתובע בנוסף למזונות. דמי המזונות יישארו בתוקף עד הגיעו של הקטין לגיל 18 או עד שיסיים את לימודיו התיכוניים, לפי המאוחר מביניהם, והם יופחתו ל-1/3 במהלך שירות החובה הצבאי או השירות הלאומי של הקטין. פסק הדין מדגיש את חשיבות טובת הקטין ואת המציאות הכלכלית של שני הצדדים, תוך איזון בין חובתו המוחלטת של הנאשם לדאוג לילדו לבין יכולותיו הכלכליות הבלתי וודאיות.