ת"א 8355-07-14

תקציר

פסק הדין דוחה את טענת התובעים בדבר זכאותם לחלקות קרקע חלופיות מסוימות בעקבות גילוי עתיקות בחלקות שהוקצו במקור, שהפך אותן לבלתי ראויות לבנייה. פסק הדין מדגיש את ההבחנה בין זכויות קניין לבין הליכי תכנון בדיני מקרקעין. מאחר שהחלקות המקוריות היו שייכות למדינה, זכויותיהם של התובעים נגזרו מההסכמים החוזיים שהיו להם עם מינהל מקרקעי ישראל (רמ"י). בהסכמים אלה צוין בבירור כי התובעים נושאים בסיכון של תגליות עתיקות כלשהן וכי יש לפתח את החלקות תוך זמן קצוב. כאשר נמצאו עתיקות, החוזים הנוגעים לחלקות המקוריות הפכו לבלתי אפשריים למימוש, והצדדים הסכימו או הכירו בכך שחוזים אלה בטלים ומבוטלים. התובעים טענו כי מנהל מקרקעי ישראל התחייב להקצות להם את החלקות החלופיות, אשר כונו העתקים של החלקות המקוריות במסמכי התכנון. עם זאת, פסק הדין מבהיר כי מספרי החלקות הם תיאורים תכנוניים ואינם מקנים זכויות כלשהן בפיסות קרקע פיזיות. הסכמי הפיתוח התייחסו ספציפית למגרשים המקוריים ולא ניתן היה להחיל אותם על מיקומים פיזיים שונים ללא הליך הקצאה חדש. יתר על כן, התובעים לא הצליחו להביא כל ראיה להבטחת רמ"י להקצות את החלקות החלופיות, ובית המשפט לא מצא חובה חוקית על רמ"י לעשות כן. המונח "מגרשים חלופיים" מטעה, שכן מדובר בחלקות חדשות שאין לתובעים כל טענה קודמת עליהן ביחס לבעלי עניין אחרים. לפיכך, צדקה רשות מקרקעי ישראל כששיווקה אותם בנהלים סטנדרטיים. סיכומו של דבר, אין לתובעים כל טענה תקפה למגרשים החלופיים על בסיס הסכמי הפיתוח או הבטחה נטענת כלשהי. אשר על כן, התביעה נדחית, והתובעים נדרשים לכסות את הוצאות הנתבעים ושכר טרחת עורך דין.