ע"ע 1403/01

תקציר

בערעור שנדון התייחס בית הדין לשאלה האם התקיימו יחסי עובד-מעביד בין המערערת לבין המוסד לביטוח לאומי, פיטוריה כדין והסעד הזכאי לה, למרות היותה "מתנדבת". על פי חוק הביטוח הלאומי, מינוי עובדים חייב להתבצע על פי כללי עובד המדינה. המערער סווג תחילה כ"מתנדב", שהוגדר כעובד ללא תמורה או יחסי עובד-מעביד. עם זאת, הפסיקה מבהירה כי היעדר שכר לבדו אינו שולל מצב תעסוקתי, והנסיבות העובדתיות הכוללות קובעות את יחסי העבודה. מקרים קודמים, כמו טוילי וקאזיס, קבעו כי מתמחים או עובדים ללא שכר עדיין יכולים להיחשב עובדים הראויים לשכר מינימום אם הם תורמים באופן משמעותי לפעילות המעסיק. למרות סיווגה של המערערת כ"מתנדבת", עבודתה הרציפה במשרה מלאה הצביעה על יחסי עובד-מעביד עם המכון. תנאי העסקתה תאמו את אלה של עובדים מן המניין; היא עבדה ללא שכר, מתוך תקווה להגיע בסופו של דבר לעבודה בשכר, דבר המשקף חוסר איזון ביחסי הכוחות בינה לבין המעסיק. בית המשפט מצא כי המשגת ההתנדבות של המוסד פגומה, כאשר עבודתה אינה שונה מזו של העובדים המתוגמלים. יתר על כן, פיטוריה נעדרו לגיטימציה, עקפו הליכים תקינים ומנעו ממנה הזדמנות להתגונן מפני טענות הקשורות לביצועים. בית הדין הגיע למסקנה כי כל תקופת שירותה נחשבת לתעסוקה ולא להתנדבות, ובכך ביטל את אופיו המיוחד של החוזה שלה וקבע נהלי יחס הוגן והקפדה על זכויות תעסוקה מבוססות. בעקבות זאת, הורה בית המשפט על החזרתה, תוך הכרה בוותק הצבור שלה ופסיקת פיצויים בגין עוגמת נפש שנבעה ממנהגי המוסד, תוך דחיית טענות הנוגעות להפרת שוויון הזדמנויות בעבודה בשל היעדר ראיות מספיקות לאפליה. ממצאים אלה מדגישים בעיות מערכתיות בנוגע לסיווג מתנדבים, וכתוצאה מכך יש הנחיה לטפל בפרקטיקות כאלה בתוך המכון.