עת"מ 25566-02-20

תקציר

העתירה מערערת על החלטת המשיב להוריד את הציון שניתן לעותרת בבחינת ההגנה על זכויות העובדים, בשל "ניכויים בלתי מותרים" משכר העובדים. הניכויים נעשו מעובדים שלא השלימו את תקופת העבודה המינימלית כפי שהוסכם בחוזים שלהם עם העותרת ולכן נאלצו להחזיר חלק יחסי מעלויות ההכשרה שלהם. המשיב, מערכת ביקורת מרכזית, מצא ליקויים בתהליכי העותרת במהלך ביקורת שנתית. שני הצדדים הסכימו כי העותר יספק ראיות לעלות ההכשרה, ולאחר מכן המשיב יבחן מחדש את הנושא. העותר המציא מסמכים שונים כהוכחה, אך המשיב מצא אותם בלתי מספיקים ושמר על קביעת האשם. בעתירה נטען כי נגרמו להם עלויות נוספות בגין ההכשרה, לרבות משכורות עובדים, הוצאות נסיעה ועלויות ציוד. המשיב חלק על כך וסירב להכיר בניכוי כלשהו מעבר לתשלומים ששולמו לחברות הדרכה חיצוניות. לאחר דיון מצא בית המשפט כי העותרת אכן נשאה בהוצאות הנוספות שפורטו, והביאה ראיות מספיקות לכך. הסוגיה המרכזית להכרעה הייתה האם ניתן לחייב עובדים להחזיר לעותרת את רכיב השכר ששולם במהלך תקופת ההכשרה. המשיב טען כי רק חלק מהשכר שמעל שכר המינימום ניתן להשבה שכן שכר המינימום הוא דרישת חוק מגן. עם זאת, בית הדין קבע כי ההתחייבות עליה חתמו העובדים להחזר הוצאות ההכשרה היא התחייבות חוזית, הכוללת החזר של כל ההוצאות, לרבות שכר. בית הדין נימק זאת בכך שחלוקת השכר לרכיבי מינימום ומעל למינימום נעדרת היגיון כלכלי, במיוחד כאשר המעסיק נשא בעלויות אך לא נהנה מההכשרה עקב עזיבת העובד. סיכומו של דבר, עלה בידי העתירה לקבוע כי שגה המשיב בכך שייחס לעותרת פגם ברכיבים שצוינו. המשיב הונחה לבחון מחדש את התקלה ולתקן את ציון העותר בהתאם. כן חויב המשיב לשאת ב-15,000 ₪ מהוצאות העותר.