ד"נ 29/84

תקציר

פסיקת בית המשפט העליון במקרים אלה סובבת סביב תוקפם ופרשנותם של דיני החברות וחובותיהם של מנהלים ובעלי שליטה. פסק הדין מאשר כי בתי המשפט אינם כבולים לתקדימים או לפרשנויות אנגליות, וכי עצמאות פוליטית כרוכה בשינויים בתחום המשפט ופרשנותו. כך, בתי המשפט בישראל יכולים לסטות מתקדימים אנגליים ולהפנות למקורות משפטיים אחרים, לרבות פסיקה אמריקאית, כדי להבין את מהות דיני החברות ולגבש דפוסים עצמאיים. גישה זו אינה שבירה רדיקלית אלא המשך של המגמה הקיימת. פסק הדין מדגיש כי סעיף 11 לפקודת סדרי דין ומשפט מנחה את פרשנות המשפט בישראל, תוך הכרה בריבונות המדינה ובהתפתחות המשפט. יתר על כן, הגדרת חובת האמונים של מנהל וחובת השבה או פיצוי בגין הפרות הם עקרונות מבוססים היטב בדיני החברות. עקרונות אלה אינם מוגבלים לפקודת החברות וניתן ליישמם באופן רחב יותר. מסקנת בית המשפט היא כי פסקי הדין של ערכאת הערעור מעוגנים בדין הקיים ובציפיות סבירות, ולפיכך אין חידוש הלכתי או עילה משפטית לדיון נוסף. בקשות הדיון הנוספות, במקרים אלה, נדחות, והמבקשים נדרשים לשאת בהוצאות המשיב.