עפ"ת 57273-06-14

תקציר

הערעור מתייחס לעונש שנגזר על המערער בעקבות הרשעתו, על בסיס הסדר טיעון, בשורה של עבירות תעבורה, לרבות פגע וברח ואי הגשת סיוע לאחר תאונה. המערער פגע בהולך רגל ברכבו ופצע אותו קשה. במקום לעצור ולסייע לפצועים, נמלט המערער מהמקום. מאוחר יותר הוא הסגיר את עצמו למשטרה. בית משפט קמא גזר עליו שישה חודשי מאסר בפועל, אותם ניתן לרצות באמצעות עבודות שירות, שישה חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 2,500 שקלים ופסילה של 48 חודשים מלהחזיק רישיון נהיגה, מתוכם ארבעה חודשי מאסר על תנאי. המערער ערער על גזר הדין וטען כי היה על בית משפט קמא להתחשב בהודאתו בעובדות, בשיתוף הפעולה שלו עם הרשויות ובעברו הפלילי הנקי. הוא ביקש תקופת פסילה קצרה יותר. המשיב, מנגד, התנגד לכל הקלה בעונש. ערכאת הערעור קיבלה את הערעור בחלקו, וקבעה כי בקשת התביעה בבית משפט קמא לפסילה "שלא תפחת מהקבוע בחוק" מותירה מקום לפרשנות. בית המשפט פירש את הבקשה כמשמעותה תקופת פסילה מעל המינימום של שלוש שנים, אך לא בהכרח. מאחר שיש לפרש כל ספק לטובת הנאשם, צמצם בית המשפט את תקופת הפסילה למינימום הקבוע בחוק: 36 חודשים. שאר גזר הדין נותר ללא שינוי.