ע"א 2646/12

תקציר

פסק הדין הנדון מתייחס למקרה של מס ערך מוסף (מע"מ), בו המערער השאיל את שמו לשותפים שלא הצליחו לפתוח תיק עוסק מורשה על שמם. טענות המערער נסובו סביב שתי נקודות עיקריות: נטל ההוכחה לטעות וחוסר עקביות לכאורה בפסק דינו של בית משפט קמא בעניין קבילותן של ראיות תיעודיות. תשובת בית המשפט פותחת בכך שברגע שאדם נרשם כעוסק במע"מ, הוא מקבל על עצמו את האחריות לדיווח ולתשלום המסים. הדבר נכון במיוחד כאשר העוסק מודע לכך ששותפיו אינם מתאימים לנהל עסק בזכות עצמם. הרישום, אם כן, משמש הודאה בחובה זו. השופטים מצאו כי המערערת הייתה מעורבת במידה מספקת בעסק, לרבות ידע על התנהלותו החשבונאית, ולכן לא יכלה להימלט מאחריות בטענה לבורות. עוד מצא בית המשפט כי טענת המערער כי לא הכיר את הלקוחות אינה אמינה, במיוחד נוכח הקלות שבה יכול היה לגשת למידע זה. השופטים תמכו בממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא ובהערכתו את הראיות שהוצגו, וציינו כי לא ראו עילה להתערב. כן אישרו בית משפט קמא את החלטותיו הפרוצדורליות בעניין הגשת ראיות תיעודיות, ולא מצאו כל טעות מהותית בקבלת מסמכי המשיב על ידי בית המשפט תוך בקשת הבהרות נוספות להגשות המערער. בסופו של דבר, הערעור נדחה, והמערערת חויבה בהוצאות המשיב בסך של 20,000 ₪. השופטים אישרו את קביעתו של בית משפט קמא, והדגישו כי רישומו של המערער נושא באחריות משמעותית, אותה לא מילא במקרה זה.