בע"מ 3243/11

תקציר

לאחר נישואין ממושכים, שבמהלכם נולדו לבני הזוג שני ילדים, עזב הבעל את הבית המשותף בסוף שנת 1998. הבעל נכנס למערכת יחסים חדשה ונולדו לו שני ילדים נוספים, בעוד האישה גידלה את שני ילדיהם המשותפים, שכיום הם בוגרים. למרות הפרידה, בני הזוג מעולם לא התגרשו. בית המשפט לענייני משפחה הורה לבעל לשלם לאישה מזונות בסך 3,000 ₪ לחודש, סכום שהוגדל מאוחר יותר ל-6,000 ₪ על ידי בית המשפט המחוזי. לאחר מכן הגיש הבעל תביעה לביטול תשלומי המזונות שלו, בטענה כי נסיבות חייה של האישה השתנו שכן היא מועסקת כעת ברווח. בית משפט השלום הסכים ופסק לטובת הבעל, והורה על ביטול תשלומי המזונות, אך רק ממועד מתן פסק הדין ואילך. שני הצדדים שקלו לערער על החלטה זו. האישה טענה כי אין סיבה לבטל את דמי המזונות, ואילו הבעל סבר כי הביטול צריך להיות רטרואקטיבי למועד תביעתו. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של האישה, ואישר את ממצאי בית משפט השלום בדבר יכולתה של האישה לכלכל את עצמה ואת מצג השווא שלה בדבר רישום עסקיה על שם אמה. עם זאת, בית המשפט הורה על השבה חלקית בלבד של דמי המזונות ששולמו, והכיר בכך שהאישה השתמשה בחלק מהכספים כדי לתמוך בילדיהם הבוגרים. בקשתו של הבעל לחופשה לצורך ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לבית המשפט העליון נדחתה, שכן הבקשה לא העלתה שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית מעבר לצדדים הקרובים. בית המשפט הדגיש כי מדובר רק בתחולת הדין הקיים על מקרה ספציפי זה ואינה מצדיקה ערעור נוסף. החלטה זו מחזקת את הפסיקה הקיימת, השמה בראש סדר העדיפויות את טובת בן הזוג והילדים בענייני מזונות ומרתיעה מפני ביטול רטרואקטיבי של תשלומי מזונות. משכך, נדחתה בקשת רשות הערעור של הבעל, ללא כל צו להוצאות, שכן לא התבקשה מענה.