ע"פ 4117/14

תקציר

המערערת במקרה זה ערערה על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו שלא לפסול עצמה מלגזור את דינו של המערער במקרה של מעשה מגונה. עניינו של הערעור בהתבטאות שופט בית משפט קמא, אשר לטענת המערער הצביעה על כוונת בית המשפט להטיל עליו עונש מאסר. השופט הכחיש אמירה זו והסביר כי כל אזכור של מאסר מתייחס ליחסי הגומלין בין שני הליכים נפרדים נגד המערער. דברי בית המשפט היו רק ביקורת על חוסר האחידות בעמדת התביעה לגבי גזר הדין בשני המקרים. עוד הבהירה השופטת כי עמדתם לגבי גזר הדין טרם נקבעה. ערכאת הערעור, לאחר ששקלה את הנסיבות, הסכימה עם הסברו של בית משפט קמא ולא מצאה סיבה להטיל ספק בגרסתו של השופט לאירועים. הודגש כי תחושותיו של המערער כלפי חוסר משוא הפנים הנטען של בית המשפט היו סובייקטיביות ולא התבססו על ראיות קונקרטיות כלשהן. בית המשפט קבע כי הצהרת השופט אינה מצדיקה פסילה, שכן היא לא העלתה חשש ממשי למשוא פנים. הערעור נדחה, וההחלטה שלא לפסול את שופט בית משפט קמא מלגזור את דינו של המערער התקבלה. קביעה זו התבססה על ההנחה כי בית משפט קמא ישמע ברצון את טיעוני העונש.