בר"ש 738/13

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית בקשת רשות ערעור על פסק דין קודם הקשור לקובלנה משמעתית נגד עורך דין. הבקשה, המהווה ניסיון רביעי לערעור, אינה מציגה נימוקים משכנעים המצדיקים ערעור נוסף, ולכן נדחית. התלונה המקורית ייחסה לעורך הדין עבירות שונות, לרבות מעילה בכספי הלקוח ואי עמידה בהתחייבויות שנקבעו בפסק דין קודם. עורך הדין זוכה אמנם מחלק מהאישומים, אך הורשע באחרים הנוגעים להתנהלות לא מקצועית ואי כיבוד החובות שהוטלו עליו בפסק הדין הקודם. בתי הדין המשמעתיים הטילו שנתיים השעיה בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, לצד קנסות ותשלומי פיצויים. בבקשתו מעלה עורך הדין שתי טענות עיקריות. ראשית, הוא טוען כי עבירת משמעת בגין אי עמידה בהתחייבות כספית מחייבת הפגנת חוסר הגינות או חוסר הצדקה מצדו. התביעה, לטענתו, צריכה לשאת בנטל ההוכחה לביסוס היעדר הצדקה, שלא התקיימה בעניינו. אלא שבית המשפט דחה טענה זו, ובית המשפט המחוזי קבע כי היא אינה משכנעת גם ביחס לאישומים בעלי הערך הנמוך שעמדו בפני עורך הדין. שנית, עורך הדין טוען להגנה מפני העמדה לדין בגין ניצול לרעה לכאורה של כוחו על ידי המתלונן בכך שלא יידע אותו על זכותו לפתוח בהליכי הוצאה לפועל. עורך הדין טוען כי הליכים כאלה היו מאפשרים לו להציג את ההצדקה לאי ציות. עם זאת, הבקשה אינה מספקת ראיות משכנעות לשימוש לרעה בסמכות, ובצדק קבע בית המשפט המחוזי כי הליכי המשמעת וההוצאה לפועל נפרדים, עם מטרות שונות. בסופו של דבר, בקשת רשות הערעור נדחית ללא צורך במענה, דבר המחזק את החלטות בתי הדין המשמעתיים ומדגיש את נדירות הערעורים במקרים כאלה.