ת"א 474/99

תקציר

המחלוקת היא על בעלות על חלקת אדמה בשפרעם. התובע, הטוען לבעלות על החלקה, עותר למתן פסק דין הצהרתי המבסס את בעלותו ומבקש לתקן את הרישום בטאבו, דבר שלטענתו נעשה שלא כשורה. מנגד, הנתבעת טוענת כי יש לדחות את התביעה בשל הגשתה המאוחרת וכן מפריכה לגופה של התביעה. החלקה המדוברת הייתה נושא להליכי התיישבות בשנת 1940, שהביאו לרישומה על שם הנציב העליון, ולאחר מכן הועברה לבעלות מדינת ישראל. התובע לא היה צד להליכים אלה ולא ניסה לערער על הרישום במשך קרוב ל-60 שנה. בית המשפט מוצא כי התובע לא הביא ראיות מספיקות לביסוס זכויותיו בחלקה. טענת התובעת כי יש לתקן את הרישום מחמת אי הזמנה להליכי הפשרה נדחית, שכן הליכים אלה הם פומביים ומחייבים את כולם, ללא קשר לידיעתם האישית. זאת ועוד, בית המשפט אינו מקבל את הטענה כי הרישום היה מזויף או לא תקין, שכן התובע לא הוכיח כל תרמית מצד הנתבע או פקיד ההסדר. גם טענת התובע כי החזיק ועיבד את הקרקע בתקופה הנדרשת על פי חוק המקרקעין העות'מאני אינה מתקבלת. בית המשפט מצביע על סתירות בעדותו של התובע ושל עדיו באשר למועדי ההחזקה והעיבוד. יתר על כן, בית המשפט קובע כי התקופה הרלוונטית לחישוב תקופת ההתיישנות מתחילה במועד הליכי הפשרה והולכת אחורה, דבר שהתובע לא הצליח להוכיח. בסופו של דבר, בית המשפט דוחה את תביעת התובע לפסק דין הצהרתי ומורה לו לשלם את שכר טרחת עורך דינו של הנתבע. עם זאת, אין בפסק דין זה כדי לפגוע בזכויות אחרות שעשויות להיות לתובע ביחס לחלקה.