תמ"ש 9496-02-19

תקציר

התובע, שרכש דירה בשנת 1971 ורשם מחצית ממנה על שם הנתבע, הגיש תביעה לפסק דין הצהרתי להעברת זכויות הנתבע אליו. התובעת טענה כי הזכויות ניתנו לנתבע כמתנת נישואין בעקבות הבטחתם להינשא, וכי עזיבתו הפתאומית של הנתבע ללא הודעה מוקדמת היוותה התנהגות מחפירה, המאפשרת לו לבטל את המתנה. בנוסף, טענה התובעת כי הנתבעת ויתרה על זכויותיה וכי אין לדחות את התביעה מחמת התיישנות ושיהוי. הנתבעים טענו כי הדירה נרכשה במשותף וכי טענות התובע אינן נתמכות וסותרות את התנהלותו שלו. עוד טענו כי השיהוי של התובע בעמידה על זכויותיו היה בלתי סביר. בית המשפט קבע כי התובע לא הצליח להוכיח את טענותיו. נמצא כי הדירה נרכשה במשותף וכי גרסתו של התובע לאירועים אינה אמינה, במיוחד לאור התנהלותו לאורך השנים. כמו כן, בית המשפט קבע כי הזכויות בדירה הועברו לנתבעת כמתנה גמורה ולא כהתחייבות, ולכן התובעת לא יכלה לחזור בה מהמתנה. בית המשפט דחה גם את הטענה להפרת הבטחת נישואין, שכן היא לא נתמכה בראיות וסותרת את עדותו של הנתבע ואת הראיות התיעודיות. באשר להתנהלותה של הנתבעת, קבע בית המשפט כי הנתבעת לא ויתרה על זכויותיה, שהיו רשומות ולא דרשה ממנה כל פעולה נוספת. בית המשפט ציין כי גם זכויותיו של התובע לא נרשמו וכי השיהוי שלו בעמידה על זכויותיו הנטענות היה בלתי סביר ונגוע בשיהוי. משכך, דחה בית המשפט את התביעה והורה לתובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט.