עמ"נ 1003-10-22

תקציר

פסק הדין דן במדיניות כלפי אזרחים אתיופים המתגוררים בישראל שאינם ממוצא תיגראי, בעיצומה של המלחמה באתיופיה. בית המשפט מדגיש את חובותיה של מדינת ישראל על פי אמנת הפליטים, החלה על כל מי שחייו בסכנה עקב נסיבות כגון מלחמה. על פי האמנה, המדינה אינה יכולה לגרש אנשים אלה ועליה לספק להם מגוון זכויות והגנות. עמדתה המקורית של רשות האוכלוסין וההגירה הייתה לגרש את אזרחי אתיופיה אלה, אך במהלך הערעור הסכימו שלא לגרש אותם עד להערכת מצב מחודשת של משרד החוץ. עם זאת, נדחתה טענת הרשות כי יש לדחות את הערעור משום שאין מדיניות הרחקה כלפי כלל אזרחי אתיופיה המתגוררים בישראל. בית המשפט קבע כי המצב הנוכחי, בו אזרחי אתיופיה רשאים להישאר בישראל תחת מדיניות אי-הרחקה אך לא ניתנים להם כל אמצעי לקיים חיים בכבוד, מהווה גירוש קונסטרוקטיבי. הדבר בעייתי במיוחד עבור הילדים הקטינים של משפחות אלה ופוגע בזכויותיהם על פי האמנה הבינלאומית לזכויות הילד. בית המשפט הגיע למסקנה כי יש לקבל את הערעור, ועל הרשות הפלסטינית להנפיק למערערים את אותה אשרה שניתנה לאזרחים אתיופים ממוצא תיגראי, יחד עם הזכויות הנלוות. החלטה זו חלה גם על אזרחים אתיופים אחרים המתגוררים בישראל. בית המשפט הדגיש כי המדינה אינה יכולה לעכב את קבלת ההחלטה בבקשות המקלט של אנשים אלה ועליה להקנות להם את הזכויות הקבועות באמנת הפליטים, ובראשן הזכות לקיום בכבוד. כמו כן, על המדינה לדאוג לכך שטובת הילדים הקטינים תישקל שכן המצב הנוכחי אינו לטובתם. לבסוף חויבה הרשות לשאת בהוצאות המערערים ובשכר טרחת עורך דין.