ת"א 58577/05

תקציר

על בית המשפט לאזן בין שתי זכויות אדם מתנגשות במקרה דנן – זכות היסוד לשם טוב וזכות היסוד לחופש הביטוי, שאף אחת מהן אינה מוחלטת. הזכות לחופש ביטוי חיונית לדמוקרטיה, ושמו הטוב של אדם מאפשר לו להיות חבר קהילה ולממש את הפוטנציאל הגלום בו. על בית המשפט לאזן בין זכויות אלה במקרים של לשון הרע לכאורה. במקרה זה, התובעת, עורכת דין במקצועה, תבעה בגין לשון הרע לאחר שמכתב המכנה אותה "עורכת דין פרנואידית" הוגש בתיק בניין לעיון הציבור על ידי הנתבעת, נציגת העירייה. הנתבע טען לחסינות לפי סעיף 13(5) לחוק, המקנה הגנה מוחלטת לפרסומים שנאמרו במהלך דיון בפני ערכאה משפטית. בית המשפט מצא כי בעוד ששליחתו הראשונית של המכתב על ידי הנתבע חסינה לפי סעיף 13(5), הרי שהגשת המכתב על ידי העירייה לא הייתה חסינה. העירייה לא הוכיחה כי עומדות לה ההגנות המוקנות לה בסעיפים 15(1) ו-15(3) לחוק איסור לשון הרע. לפיכך, היא הייתה אחראית ללשון הרע. עוד קבע בית המשפט כי התובעת לא הוכיחה נזקים כספיים כלשהם כתוצאה מלשון הרע, אך נגרמו לה השפלות ועוגמת נפש. משכך, הורה בית המשפט לעירייה, הנתבעת מס' 2, לשלם לתובע פיצויים בסך 50,000 ₪ וכן הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 7,000 ₪. התביעה נגד הנתבע השני, שנתבע אף הוא, נדחתה. בית המשפט אף הורה להסיר את מכתב לשון הרע מתיק הבניין אם טרם הוסר.