ע"א 7/64

תקציר

בית המשפט העליון דחה את ערעורה של פרידה שור על פסק דין קודם לטובת הנתבעים, מדינת ישראל והמפקח הכללי של המשטרה, בעילה של אחריות שילוחית. התביעה המקורית הוגשה נגד סמל משטרה, שהואשם בגרימת נזק גופני לשור, אך נדחתה משום ששור לא הצליחה להוכיח את טענתה. מאחר שהסמל נמצא לא אחראי, לא ניתן להטיל על מעסיקיו אחריות שילוחית לאותה עבירה. שור טענה כי בשני המקרים מעורבים צדדים שונים - הראשון הוא בינה לבין הסמל, והשני בינה לבין מדינת ישראל - ולכן פסק הדין הקודם לא צריך להוות מעשה של בית המשפט במקרה השני. בית המשפט דחה טענה זו, בקובעו כי ההבחנה שנעשתה בפסיקה בין המשפט המקובל לבין סעיף 1837 אינה חלה כאן, ופסילת פסק הדין הקודם, בין אם מחוסר ראיות ובין אם מממצא לחפותו של הסמל, היוותה מעשה של בית המשפט במקרה זה. השופטים דנו גם בחריג לכלל לפיו פסק דין בין א' ל-ב' אינו מהווה פעולה של בית המשפט לתביעה בין א' ל-ג'. הם הסבירו כי אם ב' אחראי ישירות לנזק ו-ג' נושא באחריות שילוחית, פסק דין לטובת ב' חוסם את אחריותו של ג'. זאת משום שאחריותו של ג' תלויה לחלוטין באחריותו של ב', ואם נמצא כי ב' אינו חב, הבסיס לחבותו של ג' נעלם. יתר על כן, התרת אחרת תפתח פתח להונאה ולקנוניה. לפיכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי הערעור אינו ראוי, ופסק הדין הקודם שימש הגנה מלאה למשיבים. תביעתו של שור נגד מדינת ישראל ומפכ"ל המשטרה נדחתה.