בר"מ 903/23

תקציר

במקרה הנדון, בקשת רשות הערעור נדחתה לאחר בחינה מקיפה. החלטת בית המשפט המחוזי וועדת הערר התבססה על ראיות משמעותיות בדבר הכנסותיו ופעילותו העסקית של המבקש. בית המשפט הגיע למסקנה כי התיק התמקד בממצאים עובדתיים וביישום הדין הספציפי לנסיבות, ולכן אינו מצדיק ערעור נוסף. הקריטריונים שנקבעו מתיקים קודמים תמכו בהחלטה, תוך הדגשת מומחיותה של ועדת הערר בדומה לגוף שיפוטי. המבקשת לא הצליחה להוכיח כי עניינה עסק בעיקרון החורג מהאינטרס האישי שלה. לגופו של עניין, התקדמות ההחלטות התיישרה עם מקרים תקדימיים, ובפרט בנוגע לקשר הסיבתי בין ירידה בהכנסות לבין הקורונה. בתחילה צוינה חזקת קשר סיבתי, אך המשיב הפריך זאת הלכה למעשה, והראה כי לא הייתה ירידה עסקית ממשית המצדיקה מענק. המבקש לא עמד די הצורך כנגד הוכחה זו. בהתייחס לסוגיית השיהוי בקבלת ההחלטה, צוין כי שיהוי משמעותי מעביר את נטל ההוכחה לרשות המסים כדי להצדיק את דחיית ההשגה, אם כי אין הוא מבטיח אישור אוטומטי של ההשגה. כמו כן, לא נפלה טעות פרוצדורלית משמעותית באי שמיעת טענות המבקש בשלב ההשגה מאחר שניתנו הזדמנויות בפני ועדת הערר. בקשת רשות הערעור נדחתה בסופו של דבר, והמבקש חויב בהוצאות המשיב בסך 4,000 ₪.