ע"א 19393-05-13

תקציר

הדיון בבית המשפט נסוב סביב תביעה לפיצויים בגין לשון הרע, והאם תביעה זו מהווה "חוב בר תביעה" לפי פקודת פשיטת הרגל, אשר יפטור את פושט הרגל מתשלום הפיצויים. הפקודה קובעת כי חובות ברי תביעה הם חובות "ברי הערכה הוגנת", ועל בית המשפט להחליט האם הדבר חל על התביעה הנדונה. השופט וינוגרד מפרש "סכום בלתי קבוע" כאומר שיש לחשב את החוב באמצעות חשבון פשוט, ללא צורך בשומה, כדי להיחשב כחוב בר תביעה. המסקנה היא כי תביעה בגין לשון הרע, גם אם תביעת הפיצויים הסטטוטוריים ללא הוכחת נזק, אינה חוב בר תביעה לפי פקודת פשיטת הרגל, ולכן בית המשפט יכול לדון בה. לאחר מכן עובר הדיון לשאלה האם שני המכתבים ששלחו הנתבעים מהווים את "אותה לשון הרע", לפי חוק איסור לשון הרע הקובע כי אדם לא יקבל פיצוי בגין אותה לשון הרע יותר מפעם אחת. השופטים מסכימים עם קביעתו של בית משפט קמא כי שני המכתבים אינם מהווים לשון הרע זהה, וכי יש לראות במכתב השני מעשה לשון הרע נפרד. הם מסכימים עם קביעת בית משפט קמא כי יש להעמיד את סך הפיצויים על 150,000 ₪. כמו כן, נקבע כי מאחר שלאריה היה חלק קטן יותר בעוולות, יש להפחית את חלקו בפיצוי ל-100,000 ₪, בעוד חלקו של דני נותר על 150,000 ₪. לבסוף, השופטים מורים לאריה ודני לשלם לתובע הוצאות משפט, בסך 10,000 שקל ו-15,000 שקל בהתאמה. הוחלט כי הערעור על פסק דינו של בית משפט קמא להידחות.