עמ"ש 37508-01-13

תקציר

התיק סובב סביב הסכם גירושין שניתן על ידי בית דין רבני, שכלל פסיקה בעניין מזונות ילדים. המשיבים, שיוצגו על ידי אמם, הגישו בהמשך תביעת מזונות. על טענה זו ערערה המבקשת באמצעות בקשת דחייה, אשר נדחתה על ידי רשם בית המשפט לענייני משפחה. העותרים ערערו על החלטה זו לבית המשפט לענייני משפחה, אשר פסק לטובתם והורה על מחיקת התביעה. לאחר מכן ערערו המשיבים על פסק דין זה. העותר טען כי היה על המשיבים להגיש בקשת רשות ערעור ולא פנייה ישירה, ועתר לדחיית הערעור. בית המשפט מכיר בהבדל הניסוח בין סעיפים 52(א) ו-41(א) לחוק בתי המשפט בנוגע להליך הערעור, כאשר הראשון מאפשר ערעור על פסק דין מבית משפט השלום לבית המשפט המחוזי ללא הגבלה, ואילו האחרון נוגע לסמכותו של בית המשפט העליון לערער על פסקי דין של בית המשפט המחוזי. לדברי השופט הנדל, הדבר מצביע על זכות כללית לערער על פסקי דין של בית משפט השלום, אלא אם כן נקבע אחרת על ידי המחוקק. פסק הדין ממשיך ובוחן את השלכותיה של סתירה זו בהקשר של ערעורים על החלטות רשמים. סעיף 96(ג) לחוק בתי המשפט מחייב רשות ערעור על החלטת רשם, ואילו על פסק דין ניתן לערער ישירות. מסקנת בית המשפט היא כי אופייה המהותי של הסוגיה צריך להכריע בהליך הערעור. במקרה הנוכחי, מאחר שהחלטת הרשם הייתה לדחות בקשה לסילוק על הסף, ופסק דינו של בית משפט השלום קיבל את הערעור והורה על מחיקת התביעה, פסק דינו של בית משפט השלום קבע למעשה כי היה על הרשם להיעתר לבקשה. לפיכך, זכאים המשיבים לערעור ישיר בזכות לבית המשפט המחוזי. אשר על כן, בקשת העותר לדחות את הערעור נדחית. בנוסף, חויב העותר לשלם למשיבים שכר טרחת עורך דין בסך 1,755 ₪.