ת"א 20389-12-20

תקציר

השופט דחה את התביעה שהגישו התובעים נגד הנתבעים בגין לשון הרע. התובעים, שהם יזמי נדל"ן, נתבעו על ידי הנתבעים - דיירי בית משותף שהוקם על ידי התובעים - בגין פרסום שתי התבטאויות בקבוצת וואטסאפ שיש בהן משום לשון הרע כלפי התובעים. מההודעה הראשונה נטען כי התובעים מעבירים כספים בחשאי מתקציב הבית המשותף לכיסו של התובע מס' 2. בהודעה השנייה נטען כי התובעים מנסים לגנוב 14 מקומות חניה שהוקצו לאורחים ולמכור אותם למטרות רווח. השופט קבע כי האמירות אמנם פוגעניות, אך אינן מהוות לשון הרע, ובכל מקרה עומדות לנאשמים הגנות תקפות. השופט קיבל את הגנת "האמת שדיברתי" של הנאשמים לגבי שתי ההודעות. השופטת הדגישה כי האמירה הראשונה נתמכה בהסכם בין התובעים לבין חברת ניהול, ממנו עולה כי התובעת מס' 2 תקבל באופן אישי מחצית מדמי הניהול שישלמו הדיירים. למרות שהתובעת מס' 2 טענה כי הוראה זו מעולם לא נחקקה, ציינה השופטת כי ההסכם אכן תכנן העברה כזו של כספים, ועל כן האמירה נכונה. לגבי ההודעה השנייה ציינה השופטת כי התובעים עצמם הגישו ערעור בניסיון לערער על הקצאת 14 מקומות החניה לאורחים. לפיכך, ההצהרה, למרות שהיא פוגענית, הייתה גם נכונה. בנוסף, קבע השופט כי לנתבעים קמות הגנות תקפות לפי סעיפים 15(2) ו-15(3) לחוק איסור לשון הרע, המתייחסות לפרסומים בתום לב שנעשו לשם הגנה על האינטרסים האישיים הלגיטימיים של המו"ל או מקבל הפרסום. השופטת הדגישה כי פרשנותם של הנתבעים להסכם התובעים ולמסמכי הערעור הייתה סבירה ולא יכולה להיחשב כחוסר תום לב. עוד ציינה השופטת כי הימנעותם של התובעים מלהשיב לטענות חמורות אחרות בדבר התנהלות בלתי חוקית באותו פרסום מלמדת כי טענות אלה אינן משוללות כל יסוד. השופטת דחתה את טענת הנתבעים לחסינות לפי סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, שלא הועלתה בכתב ההגנה, וכן דחתה את טענת חוסר היריבות. לבסוף חויבה השופטת בתובעים לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 20 אלף שקל.