ע"ו 60827-09-17

תקציר

הערעור הוא על החלטה לדחות בקשה לשכר טרחה של עורך דין שייצג ניצולי שואה בבקשתם לקבל פיצויים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. עורך הדין ניהל את המערערים, קבוצת מהגרים עיראקים שטענו לפגיעה במהלך אירועי פרהוד. לאחר שתביעתם הראשונית נדחתה, הגיש עורך הדין ערעורים בשמם, אך גם אלה לא צלחו. בתוך כך, בחרו המשיבים במסלול מנהלי המוביל למענק שנתי בסך 3,600 ₪ ולפטור מהשתתפות עצמית על תרופות. הדבר הביא לסיום יחסי עורך דין-לקוח. לאחר מכן הגיש עורך הדין בקשה לשכר טרחה לפי סעיף 17(ה) לחוק, המאפשר לוועדת הערר לאשר שכר טרחה לבאי כוח המערערים. עם זאת, הוועדה דחתה את הבקשה, מה שהוביל לערעור זה. המערערת טענה כי המשיבים זנחו את ההליך המשפטי בשלב קריטי, ודרשו שכר טרחה הולם עבור העבודה שנעשתה עד אז. המשיבים, לעומת זאת, טענו כי הסכמי שכר הטרחה הקיימים ותיקוני החוק מגבילים את שכר הטרחה שעורך הדין יכול לתבוע. בית המשפט בחן את הסכמי שכר הטרחה, שהתבססו על שכר טרחה מותנה, ומצא כי הם קובעים את שכר הטרחה שישולם במקרה של הפסקת הייצוג. מאחר שההליך המשפטי לא צלח, והמשיבים בחרו בדרך המנהלית, עורך הדין לא היה זכאי לשכר טרחה על פי ההסכמים. בית המשפט התייחס גם לתיקוני החקיקה שהגבילו את שכר הטרחה לניצולי שואה, וציין את אופיים המגונן. נפסק כי תיקונים אלה חלים על המקרה הנוכחי, ושכר הטרחה המרבי שיכול היה עורך הדין לתבוע היה 473 ₪ כולל מע"מ, כאמור בסעיף 22א(ה) לחוק. סכום זה עמד גם כשכר טרחה ראוי, שהוועדה לא יכלה לחרוג ממנו לפי סעיף 17(ה) לחוק. כמו כן, הפסקת הייצוג לא פטרה את עורך הדין ממגבלות שכר הטרחה שנקבעו בתיקונים. לפיכך, הערעור נדחה, ועורך הדין היה זכאי לשכר טרחה מקסימלי של 473 ₪ כולל מע"מ מכל משיב, גם אם תוצאת התיק המוביל השתנתה. ההחלטה התקבלה ללא הוצאות, וכל הפיקדונות היו אמורים להיות מוחזרים למערערים.