ע"ע 21520-02-14

תקציר

הערעור במקרה זה נסוב סביב דחיית שתי בקשות לאישור תובענה ייצוגית בעילה פנסיונית נגד חברת אבטחה על ידי שני עובדים לשעבר, גולדברגר וקליימן, שביקשו לייצג קבוצה מעובדי החברה. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשות מכמה טעמים, ובהם היעדר עילת תביעה אישית לשני המבקשים, וקיומן של הסכם קיבוצי והסכם אכיפה המייתרים את הצורך בתובענה הייצוגית. המבקשים ערערו על ההחלטה, והחברה וההסתדרות הכללית של העובדים בישראל נענו. בית הדין לערעורים הסכים עם החלטת בית המשפט המחוזי ודחה את הערעור. בית המשפט קבע כי המבקשים לא הצליחו להוכיח עילת תביעה אישית, כנדרש בחוק למי שמבקש ליזום תובענה ייצוגית. בית המשפט מצא כי טענתו של גולדברגר כי החברה לא הפקידה עבורו פנסיה במהלך העסקתו אינה נתמכת בראיות, וכי הוא כבר פוצה בגין תשלומי חסר כלשהם לפני הגשת התביעה הייצוגית. לגבי קליימן ציין בית המשפט כי חתם על הסכם פשרה עם החברה שמכסה את עילת התביעה הפנסיונית, ולא סיפק כל הצדקה לאי הכרה בהסכם. כמו כן, בית המשפט שלערעור הדגיש כי תובעים מייצגים בתובענה ייצוגית חייבים לפעול בתום לב ולמסור לבית המשפט את כל המידע הרלוונטי. הימנעותם של המבקשים מגילוי פרטים מהותיים והתנהלותם הפסולה לאורך ההליך העלו ספקות באשר ליכולתם לייצג את הקבוצה בהגינות. לפיכך, קבע בית המשפט כי החלפת התובעים המייצגים, כפי שביקשו, אינה ראויה בנסיבות אלה. בית הדין דן גם בהסכם האכיפה בין החברה להסתדרות, וקבע כי הוא מספק מנגנון חלופי הולם לאכיפת זכויות העובדים, ומייתר את הצורך בתובענה הייצוגית. בנוסף, התייחס בית המשפט להחלטות פרוצדורליות הנוגעות להשלמת נתונים וגילוי מסמכים, והסכים עם דחיית בקשות אלה על ידי בית המשפט המחוזי. לבסוף, דחה בית המשפט לערעורים את ערעור המבקשים בעניין הוצאות המשפט והורה לכל אחד מהמבקשים לשלם לחברה הוצאות משפט בסך 7,500 ₪. גם הערעור שכנגד על גובה ההוצאות נדחה, שכן בית המשפט לא מצא סיבה לסטות מהחלטת בית הדין האזורי.