עב"ל 1457-05-16

תקציר

לאחר עיון בתיק, הגיע בית המשפט למסקנה כי יש לדחות את הערעור, ואישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי ביסס במדויק את התשתית העובדתית ויישם נכונה את הפסיקה בקובעו כי המערער לא הוכיח די הצורך עילה למיקרוטראומה. על פי הדין העברי, הוכחת מיקרוטראומה דורשת הוכחה לתנועות חוזרות, זהות או דומות לאורך תקופה רציפה, שהמערער לא הצליח להראות. עבודתו של המערער, שכללה הרמת משאות כבדים ונהיגה, לא כללה באופן עקבי תנועות כאלה שכן היא כללה פעילויות מגוונות, כגון בדיקת ציוד והשתתפות באירועים, שהפריעו לתנועות אלה. כמו כן, עבד המערער לצד כבאים נוספים, דבר שדילל את תדירות פעולותיו. כמו כן, היבט הנהיגה בעבודתו של המערער לא הגיע לכדי מיקרוטראומה שכן מדובר בנסיעות קצרות בדרכים רגילות ברובן, ללא בעיות משמעותיות הקשורות לכלי הרכב או למקומות הישיבה. בהתחשב בגורמים אלה, בית המשפט אישר כי לא הייתה תנועה רציפה לאורך תקופה משמעותית כדי לבסס מיקרוטראומה. לפיכך נדחה הערעור, והמערער חויב לשלם למוסד לביטוח לאומי 4,000 ₪ שכר טרחת עורך דין. ההחלטה ניתנה ב-24 בינואר 2018 על ידי המשנה לנשיאה ורדה וירט-בירך והשופטים לאה גליקסמן, אילן איטח ונציגי ציבור.