עמ"נ 30450-09-12

תקציר

המערערת, שהיא חוכרת חלקת קרקע בהרצליה פיתוח, ערערה לוועדת הערר המחוזית לפיצויים על החלטתה שלא לפצות אותה בגין פגיעה תכנונית. הוועדה מינתה שמאי מכריע שקבע כי שווי מקרקעי המערערת ירד ב-3.8% בשל תכנית מתאר ששינתה חלק מהקרקע לדרכי גישה. הוועדה קיבלה את הערכת השמאי אך החליטה כי הוועדה המקומית פטורה מתשלום פיצויים לפי סעיף 200 לחוק. המערער טען כי החלטת הוועדה להעניק את הפטור שגויה וביקש מבית המשפט להורות על פיצוי בסכום שקבע השמאי. המשיב, הוועדה המקומית, טען כי ההחלטה סבירה ואין להתערב בה, והגיש בזהירות ערר שכנגד, בטענה כי חוות הדעת של השמאי שגויה. בית המשפט דחה את הערר וקבע כי החלטת הוועדה הייתה סבירה ואינה חורגת ממתחם הסבירות. היא קבעה כי שיעור הפגיעה אינו מכריע ויש לבחון אותו בהקשר של נסיבות אחרות, מה גם שמדובר בנכס מסחרי שיפיק תועלת מפיתוח האזור על ידי התכנית. בית המשפט שקל גם את היבטי הצדק החלוקתי ומצא כי החלטת הוועדה הייתה מוצדקת. כמו כן, בית המשפט הבהיר כי הוא אינו מחליף את רשויות התכנון ועליו לבחון רק את סבירות החלטותיהן. נוכח אופיו הגבולי של המקרה, בית המשפט לא ראה הצדקה להתערב בהחלטת הוועדה. הערעור נדחה, והמערערת חויבה בהוצאות המשיב.