ת"א 1597/05

תקציר

התיק סובב סביב סכסוך משכנתאות בין משפחת זיידורף לבנק הפועלים. התובעים, שניהלו את חשבונם הפרטי בבנק במשך שנים רבות, ביקשו הלוואה אישית מהבנק והגדילו את מסגרת האשראי של אחד מחשבונותיהם העסקיים בשנת 1999. כדי להבטיח הן את ההלוואה הפרטית והן את הגדלת מסגרת האשראי, הסכימו בני הזוג זיידורף למשכן את דירת מגוריהם והעמידו פיקדון. זמן קצר לאחר מכן אישר הבנק הלוואה פרטית של 400 אלף שקל, אך הבקשה להגדלת מסגרת האשראי לא אושרה. בשנת 2002 דרש הבנק לפרוע את היתרות שנצברו בחשבונות החברה, מה שהוביל את בני הזוג זיידורף לקחת הלוואה נוספת לכיסוי יתרות החוב. התובעים חתמו על הסכם הסדר חוב, בו נקבע במפורש כי הביטחונות הקיימים, לרבות המשכנתא על דירתם, ימשיכו לשמש כבטוחה לפירעון החוב. הסוגיות המרכזיות שעמדו בפני בית המשפט היו: (1) החובות שהמשכנתא נועדה להבטיח, ו-(2) המצגים שהציג הבנק לתובעים בנוגע להסדר החוב. התובעים טענו כי המשכנתא נועדה להלוואה אישית בלבד וכי הבנק הבטיח להם כי הדירה לא תשמש כבטוחה להלוואות עסקיות. הבנק טען כי המשכנתא הבטיחה את כל החשבונות שנוהלו על ידי התובעים, לרבות חשבונות עסקיים. בית המשפט קבע כי שטר המשכנתא, כפי שנחתם, הבטיח את היתרות בחשבון הפרטי של התובעים ואת יתרות החוב בחשבון חברת BDZ, עד למסגרת האשראי שאושרה באותה עת. באשר להסדר החוב, קיבל בית המשפט את עמדת הבנק לפיה התובעים התקשרו בהסכם מרצונם וביודעין, שקבע במפורש כי הבטוחות הקיימות, לרבות המשכנתא, יישארו בעינן. בית המשפט לא מצא כל ראיה למצג שווא של הבנק בנוגע לתקופת ההחזר או לזיוף כלשהו הקשור לשטר המשכנתא. יתר על כן, הדגישה השופטת כי התובעים, ובמיוחד מר זיידורף, לא היו לקוחות בלתי מתוחכמים, ותחושותיהם הסובייקטיביות לא גברו על חובותיהם החוקיות. גם הטענה כי הוטעו התובעים לגבי תוכנו של שטר המשכנתא בנוגע לזכויותיהם כשוכרים נדחתה. בסופו של דבר פסק בית המשפט לטובת הבנק ודחה את תביעת התובעים לסעד הצהרתי. עם זאת, לאור חילופי עורכי הדין של התובעים במהלך ההליך והקשיים עליהם הצביעו, בחר בית המשפט שלא לפסוק הוצאות למי מהצדדים.