ע"א 5526/04

תקציר

המערערת, רשות מוניציפלית, גבתה מהמשיבה "דמי חיבור מים" חובה, חברת בנייה, שנמצאו מאוחר יותר בלתי חוקיים על פי פסיקת בית המשפט העליון. המשיב תבע את המערערת להשבת האגרות, אך המערער טען כי יש לפטור את המשיב מחובת ההשבה. בית משפט קמא פסק לטובת המשיב, וחייב את המערערת לערער על ההחלטה. השאלות העיקריות שעמדו בפני בית המשפט העליון היו האם המערערת פעלה בתום לב והאם תביעת המשיב להשבה הוגשה במועד. בית המשפט קבע, כי המערערת פעלה בתום לב שכן לא היה ידוע לה על הליכים משפטיים כלשהם שהיו מעוררים ספקות באשר לחוקיות שכר הטרחה. עם זאת, בית המשפט מצא כי תביעת המשיב לא הוגשה באיחור מופרז, שכן המשיבה לא ויתרה על זכותה ולא פעלה בחוסר תום לב. כמו כן, בית המשפט עמד על דוקטרינת השיהוי בהקשר של תביעות נגד רשויות ציבוריות והשפעת אמון הפרט בשלטון על תחולת השיהוי הסובייקטיבי. בית המשפט הגיע למסקנה כי יש להחזיר את התיק לבית משפט קמא על מנת לבחון את טענת המערערת בדבר הסתמכות ושינוי לרעה במצבה הכלכלי עקב שילוב האגרות בתקציבים קודמים. בפסק הדין הוצע כי שיקולים תקציביים בלבד אינם צריכים לפטור רשויות ציבוריות מחובת השבת כספים שנגבו שלא כדין, אך החלטות אלה צריכות להתבסס על בחינה מקיפה של כלל הגורמים הרלוונטיים, לרבות הזמן שחלף מאז ביצוע התשלומים. לבסוף, אישר בית המשפט את זכותו של המשיב להשבה, אך הורה למשיב לשאת בהוצאות המערער ובשכר טרחת עורך דינו בשל הליקויים הראייתיים בתביעתו של האחרון.