ע"א 4196/06

תקציר

בשנת 1998 נפגע המשיב, עובד חברה בבעלות אביו, בתאונת דרכים בה היו מעורבים משאית ונגרר. המשיב תבע פיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בית המשפט המחוזי פסק לו פיצויים משמעותיים, לרבות הוצאות רפואיות, הפסדי השתכרות ונזקים לא ממוניים. המשיב ערער על ההחלטה, תוך שהוא חולק על קביעותיו השונות של בית המשפט המחוזי, ואילו חברות הביטוח ערערו על ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי. בית המשפט העליון פתח בהתייחסות לטענת המשיב בדבר תחולת סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי, אשר נדחתה. נקבע כי המשאית, ולא הנגרר, גרמה לתאונה, והנגרר לא היה "רכב מנועי" בעת האירוע. זאת ועוד, המחסום המשפטי בין החברה המעסיקה לבין האב, שהיה בעל המשאית, לא הצדיק את החלת סעיף 330 במקרה זה. בית המשפט גם אישר את קביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין אחוזי הנכות הרפואית והתפקודית, ולא מצא עילה להתערב במסקנות המבוססות. כמו כן, בית המשפט לא מצא כל טעות בקביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין בסיס השכר לחישוב הפסדי השתכרות והפיצוי בגין סיוע לצד שלישי, תוך הבטחת סבירות הסכומים שנפסקו. עם זאת, בית המשפט העליון קיבל חלקית את ערעור חברות הביטוח בעניין ניכוי תגמולי המל"ל. בחוות הדעת האקטוארית הקודמת, שעליה הסתמך בית המשפט המחוזי, נפלה טעות בנוגע לתוספת ריבית על פיצויי עבר. לפיכך, קבע בית המשפט העליון כי יש לבחון במקום זאת את חוות הדעת האקטוארית המעודכנת, שהוגשה על ידי המערערים. הערעור התקבל אפוא במובן מצומצם זה, והערעור שכנגד נדחה. עם זאת, לא ניתן צו להוצאות, בהתחשב בנסיבות. פסק הדין ניתן לטובת המשיב, ופסק לו פיצוי לאחר ניכוי תגמולי המל"ל בהתאם לחוות הדעת האקטוארית המעודכנת.