ע"א 727/82

תקציר

דעת הרוב של בית המשפט היא כי יש לדחות את הערעור מאחר שהתובעת לא הביאה ראיות לכך שגניבת התכשיטים התרחשה בנסיבות המפורטות בפוליסת הביטוח. על פי הפוליסה, התכשיטים היו צריכים להיות "מלווה" על ידי המבוטח – דרישת הליווי של הפוליסה לא התקיימה במקרה זה. טענת התובע כי התכשיטים נגנבו בעת שהראה לרוכשים פוטנציאליים את רכבו לא הוכחה, ולכן הגניבה יכלה להתרחש בעת שהיה מחוץ לרכב בביתו. מאחר שהתובע לא הצליח להוכיח כי תנאי הפוליסה חלים במקרה זה, נטל ההוכחה נותר עליו – העובדה שמדובר בפוליסת "כל הסיכונים" לא שינתה זאת. השופט אילן הסכים עם ההחלטה והדגיש כי סוג המדיניות אינו משפיע על הדרישה להוכחת נסיבות המקרה. השופט אילן פירש את דרישת הליווי כנוכחות פיזית וסבר כי הסחת הדעת של התובע אינה רלוונטית. מאחר ורגע הגניבה לא הוכח, וניתן היה לגנוב את התכשיטים כאשר התובע לא ליווה אותם, לא התקיימו תנאי הפוליסה. גם הנשיא בן-דרור דחה את הערעור, והסכים עם דעת הרוב כי התובע לא מילא אחר דרישת הליווי. הם פירשו דרישה זו כהתנהגות אחראית ולא כנטישת התכשיטים. השארת התכשיטים ללא השגחה ברכב, בזמן שהתובע הלך לטפל ברוכשים פוטנציאליים, היוותה נטישה ושללה את קיומו של מלווה. השופט טלגם, בדעת מיעוט, סבר כי יש לקבל את הערעור. הם טענו כי פוליסת "כל הסיכונים" צריכה לכסות אירועים של רשלנות או רשלנות עצמית, והסחת דעתו של התובע לא צריכה לפסול אותו מלהגיש תביעה. גרסתו המפורטת של התובע את האירועים שהובילו להיעלמותם של התכשיטים היוותה ראיה מספקת לכך שהם נגנבו בתקופה בה ליווה אותם. בסיכומו של דבר, בית המשפט קבע כי התובעת לא עמדה בתנאי פוליסת הביטוח ולכן חברת הביטוח אינה אחראית לתכשיטים הגנובים.