בע"מ 57929-12-24

תקציר

בסדר גמור, להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, המתמקד בעקרונות משפטיים וחידושים, בלשון עברית ובהתבסס על המידע שסופק בלבד: **ניתוח משפטי: בע"ם 57929-12-24, פלונית נ' פלוני ואח'** **מבוא** פסק דין זה, שניתן בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, מתמודד עם סוגיה מורכבת ורגישה ביותר בתחום דיני המשפחה וההורות: האפשרות של אשה להביא לעולם ילד גנטי באמצעות עוברים שהוקפאו, אף נוכח התנגדותו של בן זוגה לשעבר, אשר סיפק את הזרע להפרייתם. המקרה נסוב על תביעתה של המבקשת (להלן: "המערערת") לאפשר לה לעשות שימוש בעוברים המוקפאים, תוך הסתייעות בהליך פונדקאות, על רקע מצבה הרפואי המסכן חיים שאילץ אותה לעבור כריתת רחם. **התשתית העובדתית והמשפטית** הרקע העובדתי כולל קשר זוגי בין המערערת למשיב 1 (להלן: "המשיב") בין השנים 2013-2016, שהתאפיין בחוסר נישואין. עקב גילוי גידול ממאיר בשחלתה של המערערת, נדרשה זו לעבור טיפולים כימותרפיים שאיימו על פוריותה. כתוצאה מכך, ננקט הליך חירום לשימור פוריות, שבמסגרתו נשאבו שלוש ביציות תקינות של המערערת, אשר הופרו בזרעו של המשיב והוקפאו כעוברים. מאוחר יותר, עקב התדרדרות במצבה הרפואי, נכרת רחמה של המערערת, ובמקביל נפרדו בני הזוג. המשיב, שכבר הקים משפחה חדשה והביא עמה ילדים, התנגד לשימוש בעוברים המוקפאים. ההליך מתבסס על רקע נורמטיבי חלקי, הכולל תקנות בריאות העם (הפריה חוץ-גופית) ותקנות נוספות, אך ללא חקיקה ראשית מקיפה שתסדיר את הנושא. בית המשפט מתייחס בהרחבה לתקדימים מרכזיים, ובראשם פרשת "נחמני" (ע"א 5587/93, דנ"א 2401/95), אשר עסקה בסוגיה דומה של עוברים מוקפאים והתנגדות אחד מבני הזוג לשימוש בהם לאחר פרידה. **העקרונות המשפטיים המרכזיים** 1. **הזכות להורות אל מול הזכות שלא להיות הורה:** ליבת הסכסוך טמונה באיזון שבין הזכות היסודית של המערערת להורות גנטית, לבין זכותו של המשיב שלא להיכפות עליו חובות הורות בניגוד לרצונו. בית המשפט העליון, בהכרעותיו הקודמות (כמו בפרשת נחמני), נדרש לאיזון זה, כאשר בפסקי דין מסוימים ניתנה עדיפות לזכות להורות, בנסיבות חריגות. 2. **מעמד ההסכמה והתפתחותה (ה"תצהיר"):** * **הסכמה נמשכת:** בית המשפט העליון, בדעת רוב, העניק משקל מכריע לתצהיר שעליו חתמו הצדדים, כהסכם מחייב. הצדדים הסכימו, כפי שמשתמע מהתצהיר, כי עד לשלב החדרת העוברים לרחם, רשאי כל אחד מהם לחזור בו מהסכמתו. תצהיר זה, שנחתם כתנאי מקדים להליך, מהווה מסמך מכונן ביחסים שבין הצדדים ובין המוסד הרפואי. * **שינוי הסכמות (התנהגות מאוחרת):** דעת הרוב (השופטת ברק-ארז והשופט כשר) קבעה כי אף אם התצהיר מהווה בסיס להסכמה נמשכת, התנהלותו של המשיב לאחר חתימתו, ובפרט טענותיו בנוגע ללבטיו הפנימיים והסתמכותה הסבירה של המערערת על מצגים שהציג, יצרו מצב משפטי חדש. * **השתק מחמת שתיקה/מצג:** בגישה שהובעה בדעת הרוב, התנהלותו של המשיב, ובפרט אי-חשיפת הלבטים שלו למערערת עובר להפריית הביציות (כפי שהצהיר בעצמו), יצרה מצג שווא. על רקע זה, ובהתחשב בחומרת ההשלכות על יכולתה של המערערת לממש הורות גנטית, הוחלה דוקטרינת ההשתק, המונעת מהמשיב כיום לחזור בו מהסכמתו העקרונית. זאת, בניגוד לעמדת דעת המיעוט (השופטת כנפי-שטייניץ) שראתה בתצהיר הסכם סופי, ודחתה את טענת ההשתק. 3. **פרשנות התצהיר והיעדר חקיקה מפורשת:** * **פער בין הוראות התצהיר:** בית המשפט דן בהגדרת התצהיר כ"תצהיר" ולא "הסכם", ובאופן שנוסח על-ידי המוסד הרפואי. על אף חוסר הבהירות שבו, נמצא שהתצהיר שיקף הסכמה נמשכת, כלומר, שכל אחד מהצדדים רשאי לחזור בו מהסכמתו עד שלב מסוים. * **היעדר חקיקה ראשית:** בית המשפט מדגיש את החסר המשמעותי בחקיקה ראשית המסדירה את נושא ההפריה החוץ-גופית ויחסי הצדדים ביניהם. המצב המשפטי נסמך בעיקר על חקיקת משנה, נהלים ופסיקה, דבר היוצר עמימות וחוסר ודאות. 4. **הבחנה מפרשת נחמני:** דעת הרוב (השופטת ברק-ארז והשופט כשר) קבעה כי למרות הדמיון, המקרה הנוכחי שונה מפרשת נחמני. ההבדלים המרכזיים הם: * **קיום התצהיר:** קיומו של תצהיר מחייב, המחייב הסכמה נמשכת, מבחין מקרה זה מפרשת נחמני, בה לא הייתה הסכמה מפורשת כזו. * **מצג השווא של המשיב:** התנהלותו של המשיב, שבה הסתיר את לבטיו, מהווה נדבך נוסף המחזק את ההכרעה לטובת המערערת, ומבדיל את המקרה מפרשת נחמני. **החידוש המשפטי** 1. **הרחבת תחולת דוקטרינת ההשתק:** ההכרעה בדעת הרוב מרחיבה את תחולתה של דוקטרינת ההשתק (ובפרט השתק מחמת שתיקה), מטעמי צדק והגינות, גם למקרים של יחסים אינטימיים ורגשיים בין בני זוג, כאשר קיים הסכם פורמלי המסדיר את היחסים. בכך, גובר העיקרון של מניעת פגיעה קשה בזכות להורות, גם כאשר קיים חשש ל"משפוט" של יחסים זוגיים. 2. **משקל ה"הזדמנות האחרונה":** ההכרה בחשיבות המכריעה של "ההזדמנות האחרונה" להורות גנטית, במקרה בו האשה איבדה את יכולתה להרות באופן טבעי, מהווה עיקרון מנחה בהכרעה. 3. **ההשלכות של התנהגות פוזיטיבית (תרומת זרע) אל מול שתיקה:** הדגש על כך שהמשיב לא רק שתק, אלא אף פעל באופן אקטיבי (מסירת זרע) תוך הסתרת לבטיו, מחזק את טענת המצג וההסתמכות. 4. **הסתמכות על התנהגות מאוחרת:** הכרה בכך שהסכמות חוזיות יכולות להתפתח ולהשתנות גם לאחר החתימה הראשונית, כפוף להוכחתן. **דעת המיעוט (השופטת כנפי-שטייניץ)** דעת המיעוט מתמקדת בשמירה על הסכמות הצדדים כפי שבאו לידי ביטוי בתצהיר, כחוזה מחייב. היא מדגישה את חוסר ההיקף של פרשת נחמני על המקרה הנוכחי, ומדגישה את חשיבות שמירה על אוטונומיית הרצון של הגבר שלא להיכפות עליו חובות הוריות, גם אם הדבר כרוך ב"הזדמנות אחרונה" להורות גנטית של האישה. היא דוחה את טענות המערערת לגבי שינוי הסכמות ולהשתק, ורואה את התצהיר כהסדר הכולל והמחייב. **השופט כשר (דעת מיעוט מורחבת)** השופט כשר מצטרף ברוב דעותיו לדעת השופטת ברק-ארז, אך מבחין את דרכו. הוא מאמץ את ההסתמכות על התצהיר כחוזה מחייב, אך מוצא כי במקרה זה, התקיימו יסודות ההשתק מחמת שתיקה, על רקע ידיעתו של המשיב על הסיכון המשמעותי ששלוש הביציות בלבד שנקלטו יהיו ההזדמנות האחרונה של המערערת, ועל רקע לבטיו הפנימיים שלא גילה. **השלכות וחידושים** פסק דין זה מדגיש את הצורך בהסדרה חקיקתית מפורטת של תחום הפריון וההולדה בישראל. הוא גם מבהיר כי למרות החלקיות בהסדרים הקיימים, בית המשפט ימשיך לשאוף לאיזון בין זכויות יסוד מנוגדות, תוך התייחסות מדוקדקת לנסיבות העובדתיות והתנהלות הצדדים. דוקטרינת ההשתק, על אף שהיא משמשת ככלל כטענת הגנה, עשויה לשמש גם כ"חרב" במקרים חריגים, כאשר חוסר הגינות מהותי עלול להוביל לשלילת זכות חוזית. **מסקנה** בית המשפט העליון, בדעת רוב, קיבל את הערעור, והתיר למערערת לעשות שימוש בעוברים המוקפאים, תוך שהוא רואה בהאם מיועדת יחידנית (בהתאם למתווה שהוצע על ידי היועצת המשפטית לממשלה, אם כי דרושה הבהרה נוספת מהמשיב). ההחלטה משקפת הכרעה המעניקה עדיפות לזכות להורות, לנוכח הנסיבות החריגות, התנהלותו של המשיב והפגיעה הבלתי הפיכה ביכולתה של המערערת לממש הורות גנטית, תוך יישום עקרונות של תום לב והשתק.