בש"פ 1706/15

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס להחלטה האם להיעתר לערעור על מעצרו של אדם, עד לתום ההליכים בהם הוא מואשם בעבירות מין בתוך המשפחה. על מנת להצדיק את מעצרו של האדם, על בית המשפט להסיק כי קיימות די ראיות להוכחת אשמתו וכי קיימת עילה למעצר. גם אם מתקיימים תנאים אלה, על בית המשפט לקבוע כי מעצר הוא דרך הפעולה הראויה, ולשקול האם קיים אמצעי חלופי שישיג את תכלית המעצר, תוך פגיעה פחותה בחירותו של הנאשם. השופט מסיק כי אכן קיימות ראיות לכאורה לאשמה, המבוססות על חומרי חקירה ועדויות שנגבו מהקורבן ומבני משפחתו. השופט מקבל את טענות המערער כי משקל הראיות חלש, אך אינו מקבל טענה זו. השופט בוחן גם את טענות המערער בדבר סתירות בדברי הקורבן, ואת ההשפעה הפוטנציאלית של האירועים הטראומטיים על יכולתו לזכור פרטים מדויקים, וקובע כי אין בהם כדי להצדיק את שחרורו של המערער. בהתייחסה לשאלת חלופת המעצר, מכירה השופטת בחשש הכללי מפני שיבוש הליכי משפט במקרים של עבירות מין בתוך המשפחה. עם זאת, השופט מדגיש כי חשש זה לבדו אינו מספיק כדי להצדיק מעצר, ויש לתמוך אותו באינדיקציות קונקרטיות לשיבוש. בעוד איומיו לכאורה של המערער כלפי הקורבן במהלך ביצוע העבירות מעוררים חשש, השופט אינו מוצא אינדיקציות ממשיות לניסיון להשפיע על הקורבן או לשבש את ההליכים. עם זאת, השופטת מצטרפת להחלטת בית המשפט המחוזי שלא לשחרר את המערערת, תוך ציון מצבה הנפשי השברירי של המתלוננת, השנים שלקח לה להגיש תלונה והסיכון ש"קשר שתיקה" ישפיע על עדותה. השופטת מביעה חשש כי שחרורה של המערערת עלול להחמיר את מצבה הנפשי של הנפגעת ולהגביר את הלחץ עליה לקראת מתן העדות. בסופו של דבר, הערעור נדחה, אם כי המערערת שומרת לעצמה את הזכות לבקש עיון חוזר בהחלטת המעצר לאחר שהנפגעת מסרה את עדותה. פסק דין זה, שניתן ב-15 במארס 2015, מדגיש את חוסר רצונו של בית המשפט להפוך את החזקה לטובת חלופת מעצר, אך משקף את נסיבותיו הספציפיות של המקרה.