ע"א 6678/18

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של ההחלטה, המתמקד בעקרונות המשפטיים ובחידושים הדיוניים, בהתבסס אך ורק על המידע שסופק: **עובדות הרקע:** ההליכים בין הצדדים, יעקב דלבריאן (המבקש, להלן: דלבריאן) ודוד מור יוסף (המשיב, להלן: מור יוסף), החלו בעקבות הסכם הלוואה משנת 2006, במסגרתו הלווה דלבריאן למור יוסף סכום של 430,000 ש"ח. ההסכם כלל תנאי לפיו במקרה של אי-פרעון, יהא דלבריאן זכאי למחצית מזכויות החכירה של מור יוסף בנכס מסחרי. מאוחר יותר, נחתם הסכם שותפות לפיו רכש דלבריאן 50% מהזכויות בנכס תמורת 140,000 דולר. לאחר שהלוואה לא נפרעה, הועבר הסכסוך להכרעת בית דין צדק, אשר ניתן פסק דין שבוטל בהסכמת הצדדים. לאחר מכן, נוהלה בוררות בפני מותב של שלושה בוררים, אשר ביום 30.3.2014 נתן פסק בוררות סופי. פסק דין זה חייב את מור יוסף לשלם לדלבריאן 1.65 מיליון ש"ח תוך 90 יום. נקבע כי אם הסכום לא ישולם, יהא דלבריאן זכאי לקבל את חלקו של מור יוסף בנכס, והנכס כולו יהא שלו. מור יוסף לא שילם את הסכום. הוא ניסה לבטל את פסק הבוררות באמצעות הליכים שונים, כולל פנייה לבית דין צדק אחר, בקשה לביטול פסק הבוררות בבית המשפט המחוזי, ובסופו של דבר הגיש את התביעה מושא הערעור הנוכחי, שעסקה בפרשנות של "מסמך הצהרת כוונות" שלטענתו שינה את פסק הבוררות. בית המשפט המחוזי דחה את תביעתו וחייב את מור יוסף בתשלום הוצאות בסך 35,000 ש"ח, סכום שטרם שולם. **הבקשה הנדונה:** דלבריאן הגיש בקשה לצו עיקול זמני על עירבון בסך 35,000 ש"ח שהפקיד מור יוסף בבית המשפט העליון במסגרת הגשת ערעורו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. דלבריאן טען כי הערעור הוא הליך סרק, כי מור יוסף נמצא בהליכי פשיטת רגל ואין לצפות כי יפרע את חובותיו, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת מתן הצו. **ניתוח משפטי:** 1. **מעמד המבקש כנתבע/משיב:** הנקודה המרכזית הראשונה עליה עומד בית המשפט היא מעמדו של דלבריאן. הוא המבקש את העיקול, אך בהליך המשפטי העיקרי (הערעור), הוא המשיב. בית המשפט קובע כי סעד זמני של עיקול מיועד בדרך כלל לתובע, שמטרתו להבטיח את מימוש זכותו אם יזכה בתביעתו, וזאת מפני חשש להברחת נכסים. נתבע, אשר מתגונן מפני תביעה, אינו מבקש סעד כספי או אחר, ולכן, ככלל, אינו זכאי לסעד דיוני כעיקול זמני על נכסי התובע. העיקרון המנחה הוא שסעד זמני נועד לתמוך בסעד העיקרי, ועל כן הוא נדרש על ידי מי שמבקש את הסעד העיקרי. (סעיף 5 להחלטה). 2. **העירבון כבטוחה קיימת:** בית המשפט מצביע על כך שהעירבון הופקד מלכתחילה כדי להבטיח את כיסוי ההוצאות של המשיב (דלבריאן) אם הערעור יידחה. משמעות הדבר היא שקיימת כבר בטוחה לכספו של דלבריאן. אם יזכה דלבריאן, הוא ייפרע מהעירבון, ומור יוסף לא יוכל לסכל זאת על ידי הברחת כספים, שכן הכסף כבר מופקד בקופת בית המשפט. לכן, בית המשפט קובע כי דלבריאן "ממילא אינו זקוק לעיקול זמני" (סעיף 6 להחלטה). 3. **היקף הסעד הזמני - הבטחת הוצאות מתיק קודם:** דלבריאן מבקש את העיקול כדי להבטיח את גביית ההוצאות שנפסקו לטובתו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. בית המשפט קובע כי זכאות להוצאות משפט שנפסקו בהליך קודם או אחר אינה נכללת בין הזכויות של נתבע שאותן ניתן להבטיח באמצעות הטלת עיקול זמני על כספי התובע. מי שזכה בהוצאות משפט יכול לממש זכאות זו באמצעות הליכי הוצאה לפועל, שם הוא מקבל מעמד של "זוכה" (סעיף 7 להחלטה). 4. **פורמליזם דיוני - תאימות לתקנה 374(א) לתקנות סדר הדין האזרחי:** עניין נוסף שבית המשפט מתייחס אליו הוא התאימות של הבקשה לתקנה 374(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. תקנה זו קובעת כי צו עיקול זמני יינתן רק בתובענה לסכום כסף או לתביעה בעין. בית המשפט מנתח את מהות התביעה מושא הערעור. הוא קובע כי התביעה עסקה בפרשנותו של "מסמך הצהרת כוונות" והאם הוא משנה את תוצאות פסק הבוררות. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה, ומור יוסף מערער בבקשה לבטל פסק זה ולקבוע כי המסמך אכן משנה את פסק הבוררות. לפיכך, בית המשפט קובע כי מדובר ב"תביעה לסעד הצהרתי", אשר אינה נופלת תחת ההגדרות של "תובענה לסכום כסף" או "תובענה לדבר שבעין" המפורטות בתקנה 374(א). לפיכך, הבקשה נדחית גם מטעמים פורמליים (סעיף 8 להחלטה). **עקרונות וחידושים משפטיים:** * **הגבלת סעד זמני של עיקול:** ההחלטה מדגישה את העיקרון כי סעד זמני של עיקול מיועד בעיקרו לתובע, כדי להבטיח את זכויותיו העתידיות, ולא לנתבע המבקש לגבות חובות קיימים או הוצאות מתיק אחר. * **הבטחת הוצאות באמצעות הליכי הוצאה לפועל:** בית המשפט מבהיר כי גביית הוצאות שנפסקו בהליכים קודמים נעשית באמצעות מנגנון ההוצאה לפועל, ולא באמצעות סעד זמני של עיקול במסגרת הליך ערעור. * **הבחנה בין סוגי תובענות לעניין עיקול זמני:** ההחלטה מחדדת את ההבחנה הדיונית בין תובענות לסכום כסף או בעין (עליהן ניתן להחיל עיקול זמני) לבין תובענות לסעד הצהרתי (עליהן לא ניתן להחיל עיקול זמני מכוח תקנה 374(א)). זהו יישום ישיר של הוראת התקנה, אך החשיבות היא בפרשנות בית המשפט לגבי מהות ההליך הנדון (ערעור על דחיית תביעה לפרשנות מסמך) כתובענה הצהרתית. * **חוסר צורך בעיקול כאשר קיימת בטוחה:** בית המשפט נוקט בגישה פרגמטית וקובע כי כאשר קיימת בטוחה שהופקדה מלכתחילה לצורך כיסוי ההוצאות (העירבון), אין הצדקה להטיל עיקול זמני נוסף, שכן מטרת העיקול (מניעת הברחת נכסים) כבר מושגת על ידי קיום הבטוחה. **סיכום:** הבקשה לצו עיקול זמני נדחתה בשל מספר טעמים מרכזיים: מעמדו של המבקש כמשיב בהליך הערעור, קיומה של בטוחה קיימת (העירבון) שמטרתה כבר מכסה את הסעד הנדרש, העובדה שגביית הוצאות מתיק קודם נעשית באמצעות הליכי הוצאה לפועל, והיעדר התאמה של מהות ההליך (סעד הצהרתי) לדרישות תקנה 374(א) לתקנות סדר הדין האזרחי.