סע"ש 63062-06-19

תקציר

פסק הדין דן ביחסי העבודה בין שני תובעים, שעבדו כמנקים ברשות מקומית, לבין שני נתבעים, שאחד מהם היה מעסיקם הישיר. תחילה היא שוקלת את המרכיבים השונים בשכר התובעים ומחשבת את הסכומים המדויקים המגיעים להם בגין הפרשי שכר, דמי חגים, פדיון חופשות, דמי הבראה, הפרשות לקרן השתלמות והפרשות לפנסיה. שני התובעים היו זכאים לתשלומים שונים על פי צו הרחבה לענף הניקיון משנת 2014 והעסקת עובדים על ידי קבלני שירותים בתחומי השמירה והניקיון בגופים ציבוריים, ובית המשפט בחן את רישומי הנוכחות ותלושי השכר כדי להגיע למסקנותיו. כך למשל, תובע 1 חייב 12,260 ₪ בגין פיטורים שלא כדין ו-5,508 ₪ בגין פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת, ואילו תובעת 2 זכאית ל-11,484 ₪ בגין פיטורים שלא כדין ו-5,299.84 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת. תביעות התובעים לפיצויים בגין הלנת שכר נדחו משום שהתובעים לא עבדו בתקופת ההודעה המוקדמת. עוד קבע בית הדין כי שני התובעים לא קיבלו הודעה מסודרת על תנאי עבודתם ופסק לכל אחד מהם פיצוי בסך 1,000 ₪. בית המשפט בחן גם האם ניתן להטיל על העירייה, כנתבעת השנייה, אחריות לזכויות התובעים והגיע למסקנה כי אין לעשות כן, שכן לא היו די ראיות כדי לתמוך בטענה כי המכרז בין העירייה לבין המעסיק הישיר היה "חוזה הפסד". לבסוף, פסק השופט על הוצאות המשפט, וקבע כי המעסיק הנתבע יישא בהוצאות התובעים, לרבות שכר טרחת עורכי דין, וכי התובעים לא יהיו אחראים להוצאות הנתבעת בעירייה.