בג"צ 1175/06

תקציר

בית המשפט דחה את העתירה נגד הסגרתו של המשיב מס' 2 לארצות הברית מכמה טעמים. ראשית, נקבע כי העותר, שלא ייצג את המשיב מס' 2, לא היה זכאי לעמוד, שכן האחרון בחר שלא לערער על הסגרתו. עוד קבע בית המשפט כי טענות העותר נעדרות ראיות מספיקות, הנוגעות בעיקר לטיפול בעצורים המוחזקים מחוץ לארצות הברית, ולפיכך אינן יכולות להצדיק התערבות בתיק. בית המשפט הדגיש כי טענות העותר, שהתבססו על טענות כלליות ופרסומים בתקשורת, היו בלתי מבוססות ולא ביססו חשש ממשי לפגיעה שלא כדין במשיב. הוזכר כי שר המשפטים אכן צריך לשקול את הסיכונים הנשקפים לאדם מוסגר, אך אלה חייבים להיות מבוססים ומשמעותיים, מה שלא היה המקרה כאן. בית המשפט דחה גם את הטענה כי ההסגרה נוגדת את תקנת הציבור, שכן היא אינה סותרת את מושגי היסוד והערכים של מדינת ישראל. במקום זאת, העתירה נראתה כניסיון להבטיח שאף יהודי לא יוסגר לארצות הברית, החלטה שבית המשפט תיאר כהחלטה גורפת שעלולה להשפיע לרעה על יחסי ישראל עם מדינות אחרות ועל עניינה בהדדיות בענייני הסגרה. פסק הדין גם חזר על מחויבותה של מדינת ישראל להגן על שלומם של יהודים ברחבי העולם, אך ציין כי היא אינה משמשת מקלט לפושעים. לבסוף, מצא בית המשפט כי הסגרתו של המשיב מס' 2 לא עוררה חשש להתנכלות חמורה בשל זהותו היהודית או לפגיעה בתקנת הציבור החיצונית.