ע"א 13337-04-16

תקציר

המערערת, שייצגה את עצמה, ערערה על החלטת בית משפט השלום בחיפה לקבל את תביעת לשון הרע של המשיב ולדחות את טענת המערערת. טענת המערערת הייתה כי השופט קמא הכשיל אותה אישית, וכי ממצאיה העובדתיים של הערכאה הנמוכה יותר אינם מבוססים. שופט ערכאת הערעור התעלם מלשונו הפוגענית של המערער ובחן את הטענות באופן נטול פניות. השופט מצא כי קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא מבוססות היטב ולא נפלה טעות משפטית בפסק הדין. לפיכך, נדחה הערעור על הממצאים העובדתיים. עוד טענה המערערת כי יש לראות בחלק מהפרסומים המדוברים הערה הוגנת שנעשתה בתום לב, ועל כן הם מוגנים על פי הדין הרלוונטי. השופט הסכים כי הפרסום השני נופל תחת סעיף 13(5) לחוק ואינו מהווה לשון הרע, אך חלק על הפרסום השלישי והשישי עד התשיעי. השופט מצא כי גם טענת המערער נגד המשיב משוללת כל יסוד, שכן הטענות כבר הוכרעו בפסק דין קודם. לפיכך, הערעור על חובת המערערת לפצות את המשיב בגין לשון הרע נדחה ברובו, אך סכום הפיצוי הופחת מעט בשל חיוב מופחת אחד. עוד קבע השופט כי יש להפחית במעט את ההוצאות שנפסקו על ידי בית משפט קמא כך שיתאימו לסכום הפיצוי המופחת. לא יינתן צו להוצאות הערעור, והפיקדון יוחזר למערערת. פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה התקבל, אם כי בשינויים קלים באשר לחיובים ולסכומים שנפסקו למשיב.