עת"מ 11997-11-12

תקציר

העותרת, אם לשישה ילדים המתגוררת בדיור הציבורי משנת 1977, ביקשה לרכוש את הדירה שהיא שוכרת בהנחה של כ-79%. המשיבים דחו את בקשתה בשל אי עמידתה בקריטריונים, שכן היא ובעלה המנוח ירשו ולאחר מכן מכרו חלקים מדירות אחרות. בית המשפט דחה את העתירה על הסף בשל שיהוי קיצוני בהגשה, היעדר ניקיון ידני ואי הוכחת חוסר סבירות בהחלטת המשיבים. העותרת לא הצדיקה את השיהוי של שלוש שנים בהגשת העתירה, וגם נמנעה מלגלות עובדות מהותיות בבקשתה הראשונית, דבר המעיד על חוסר תום לב. זאת ועוד, העותרת לא נשאה בנטל ההוכחה בדבר חוסר סבירות החלטת המשיבים, שהתבססה על כך שירושה עברה את הסף שנקבע. בית המשפט הכיר במצבה הקשה של העותרת, אך אישר את החלטת המשיבים ולא חייב אותה בשכר טרחתם. מקרה זה מדגיש את חשיבות ההגשה בזמן והשקיפות במשפט המנהלי, תוך השארת קביעת הקריטריונים לרשות הרלוונטית.