ע"א 2101/09

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור על הסכם משכון. המערערת הלוותה למשיבים 2.5 מיליון ₪ וטענה כי ההסכם נועד להבטיח את פירעון ההלוואה. עם זאת, בית המשפט מצא כי המערערת לא הצליחה להוכיח כי הכספים שהועברו למשיבים אכן היו הלוואה. יתר על כן, בית המשפט פירש את הסכם המשכון, שכלל מגוון רחב של מטלטלין כגון חפצי אמנות, רהיטים ואף פריטים יומיומיים כמו צלחות וסכו"ם, כניסיון להתחמק מנושים. התייחסות ההסכם לבעלותה של המערערת על חלק מהפריטים נתפסה כסתירה המטילה ספק בטענתה בדבר תכלית ההסכם. השופטים לא השתכנעו מטיעוני המערער ואישרו את החלטת בית משפט קמא, אשר הטילה אף היא ספק באמיתות טענות המערער. הם הגיעו למסקנה כי הסכם המשכון אינו ערובה לפירעון אלא אמצעי למניעת גישה של נושי המשיבים לתכולת ביתם. משכך, נדחה הערעור, והמערערת חויבה בהוצאות משפט של המשיב, בסך 20,000 ₪.