רבני 1250217/03

תקציר

המקרה שלפנינו עוסק בסכסוך בין בני זוג מתגרשים על סמכותו של בית הדין הרבני לדון בתביעת מזונות ילדים הכרוכה בתביעת גירושין. האישה הגישה תביעת גירושין ומזונות לבית הדין הרבני, ולאחר מכן הגיש הגבר תביעה מקבילה למזונות ילדים בבית המשפט לענייני משפחה. בית הדין הרבני קבע כי יש לו סמכות לדון בתביעת המזונות. האיש ערער על החלטה זו, וטען כי לבית הדין הרבני אין סמכות לדון בתביעת מזונות ילדים וכי על בית המשפט לענייני משפחה לדון בתיק במקומו. הערעור נדחה על ידי בית המשפט המחוזי. לאחר מכן ערער האיש לבית המשפט העליון, שגם הוא דחה את ערעורו. בית המשפט העליון קבע כי לבית הדין הרבני יש סמכות לדון בתביעת המזונות שהאישה כבלה בתביעת הגירושין. בית הדין קבע כי הפסיקה הקיימת, הקיימת מזה עשרות שנים ואושרה שוב ושוב בפסקי דין רבים, קובעת את סמכותו הרחבה של בית הדין הרבני לדון בכל ענייני הגירושין, לרבות מזונות ילדים. על פי החוק, לבית הדין הרבני סמכות שיפוט בלעדית בכל עניין הכרוך בתביעת גירושין, ומזונות ילדים מוזכרים במפורש כעניין כזה. בית הדין הסביר כי מטרת כריכת כל ענייני הגירושין בבית הדין הרבני היא לאפשר לבני הזוג להסדיר את כל ענייניהם בבת אחת, ללא צורך לפנות לערכאות אחרות. דעת הרוב בבית המשפט העליון, אליה הצטרפו שני שופטים, קבעה כי הפסיקה הקיימת, המכונה "הלכת שרגאי", עודנה תקפה ומחייבת. עם זאת, אחד השופטים הציע פרשנות מצמצמת לפסק דין שרגאי, המגבילה את סמכותו של בית הדין הרבני לדון במזונות ילדים רק למקרים בהם התביעה היא להחזר הוצאות קונקרטיות ומיידיות בין ההורים. לחידוש פרשני זה לא הצטרפו השופטים האחרים ולכן נותרה דעת מיעוט. יתר על כן, מאחר שבית המשפט העליון ישב כערכאת ערעור ולא כבית משפט גבוה לצדק, פסיקתו מחייבת את בתי המשפט אך לא את בתי הדין הדתיים, לרבות בית הדין הרבני. בנוסף, חריגתו של בית המשפט העליון מפסיקתו הקודמת בנושא לא נעשתה בדרך המקובלת, המחייבת דיון נוסף או הכרעה בהרכב מורחב. בית הדין הרבני הדגיש כי סמכותו לדון בתביעות מזונות הנובעות מהליכי גירושין מבוססת על החוק ומשרתת את טובת הילדים המעורבים. בית הדין הגיע למסקנה כי הערעור יידחה והתיק יוחזר לבית הדין הרבני להמשך טיפול. כמו כן קבע בית הדין תשלום מזונות זמניים בסך 4,000 ₪ לחודש עד לפסק דין בעניין מזונות קבועים או החלטה נוספת של בית הדין הרבני.