ע"א 831/80

תקציר

המקרה עוסק בתובע שעבד בסביבה רועשת בחברת כימיקלים משנת 1954 והחל לחוות בעיות שמיעה בשנת 1963, מה שהוביל לאבחנה של ליקוי שמיעה בשנת 1965. התובע הועבר למחלקה שקטה יותר בשנת 1969 ועזב את החברה בשנת 1973. באותה שנה הוא הוכרז כנכה לצמיתות, דבר המשקף ירידה של 10% בשמיעה ונכות נוספת הקשורה לטינטון. התובע הגיש תביעה בשנת 1976, אשר נדחתה בשל התיישנות. בערעור בחן בית המשפט את הסעיפים הרלוונטיים לפקודת הנזיקין, ובפרט מתי מתחילה תקופת ההתיישנות אם הנזק התגלה לאחר קרותו. בית המשפט העליון אישר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, וקבע כי התביעה הוגשה מאוחר מדי על סמך לוחות הזמנים שנקבעו. בית המשפט הגיע למסקנה כי התובע היה מודע לנזק כבר בשנת 1965, ולכן תקופת ההתיישנות החלה אז ופקעה לפני הגשת התביעה. בית הדין גם לא מצא בסיס להארכת תקופת ההתיישנות וקבע כי אין די ראיות לנזק משמעותי נוסף מחשיפה לרעש לאחר מכן במקום עבודתו החדש. הערעור נדחה ולא נפסקו הוצאות.