בר"מ 1849/12

תקציר

המקרה נסוב סביב השאלה האם יש להטיל על שטח קיבוץ עינת היטל השבחה, סוג של מיסוי שמטרתו לתפוס את עליית ערך המקרקעין עקב שינויי ייעוד או הענקת זכויות בנייה. הקיבוץ טען כי תכנית הבנייה, שאפשרה בנייה למגורים על אדמתם, אינה צריכה לחייב בהיטל השבחה שכן היא אינה נחשבת ל"תכנית מפורטת בפועל". הוועדה המקומית, לעומת זאת, טענה כי יש להתייחס לתוכנית הבנייה, על הוראות הבנייה הספציפיות שלה, ככזו, ובכך להצדיק את ההיטל. ועדת הערר המחוזית צידדה בוועדה המקומית, אך בית המשפט לעניינים מנהליים מרכזי, בפסק דין מפורט, לא הסכים וביטל את החיוב, מה שהוביל את הוועדה המקומית לעתור לבית המשפט העליון לקבלת רשות ערעור. המשיב, קיבוץ עינת, התנגד לבקשה, בטענה כי העותרת לא הביאה ראיות מספיקות לתמיכה בטענתה כי לא ניתן לגבות את היטל ההשבחה על פי התוכניות הקיימות. השופט מ' פינקלשטיין, בהתייחסו לבקשה, ציין כי טענתו העיקרית של המבקש נסמכת במידה רבה על טענה זו שלא הוכחה. בהיעדר תשתית עובדתית שתתמוך בכך, השופט פינקלשטיין לא ראה עילה להתערב בהחלטת בית משפט קמא ועל כן דחה את הבקשה. יתר על כן, השופט פינקלשטיין לא מצא אף אחת מטענותיו האחרות של המבקש משכנעות דיין כדי להצדיק ערעור נוסף, תוך שהוא מדגיש את אופיין החריג והחוסך של ערעורים אלה לשם שימוש יעיל במשאבי בית המשפט. הבקשה נדחתה, והמבקש חויב בהוצאות משפט של המשיב, בסך 20,000 ₪.