ת"א 4357-06-18

תקציר

לתובע ולנתבעת היה הסכם שכירות מוגן במסגרתו החכירה הנתבעת את נכס התובעת לשימוש בו לאחסון ומכירת מוצרים. התובע הגיש תביעה בטענה כי קיימת עילה לפינוי הנתבע משום שהשימוש בנכס הועבר לגורם אחר והוא ננטש. הנתבע טען כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב וביקש פיצוי נגדי בגין דמי שכירות ששולמו בתקופה בה הנכס לא היה ראוי למגורים, וכן בגין עוגמת נפש. בית המשפט פסק לטובת התובעת וקבע כי אכן הנתבעת הפרה את חוזה השכירות בכך שהעבירה את השימוש בנכס לחברה אחרת ונטשה אותו. השופטת ציינה כי הסכם השכירות הראשוני לא איפשר העברה זו וכי הנתבע נטש למעשה את הנכס. עם זאת, השופט שקל גם את הנסיבות והחליט שלא לפנות את הנאשם. תחת זאת, חויבה הנתבעת לשלם לתובע 30,000 ש"ח עד ליום 10.1.2022, כאשר צו הפינוי בוטל עם הוכחת התשלום. עוד קבע השופט כי יש לדחות את התביעה שכנגד מאחר שהנתבע הפר את תנאי החוזה, והורה לנתבעת לשלם לתובע 10,000 ש"ח הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.