ת"א 25261-12-22

תקציר

פסק דין זה עוסק בסכסוך כספי בין שני חברים, התובע, פרוספר ביטון, והנתבעת, חברת איתן. ביטון טען כי הלווה לחברה כספים פעמיים - פעם אחת ב-2015 ב-350 אלף שקל ופעם אחת ב-2016 ב-50 אלף שקל - וכי החברה לא פרעה את מלוא ההלוואות. מנגד, טען קומפני כי מדובר בהשקעה במיזם משותף ולא בהלוואה, וכי הוא הפסיד את רובו בעסקה כושלת. לאחר עיון בחומר הראיות, פסק בית המשפט לטובת התובע, ביטון. בחוזה הכתוב, שנחתם על ידי שני הצדדים, נכתב כי מדובר בהסכם הלוואה, והחברה לא סיפקה ראיות מספיקות כדי להפריך זאת. בנוסף, בית המשפט מצא כי התנהלות החברה לאחר חתימת החוזה - ביצוע החזרים חלקיים - תומכת בטענתו של ביטון כי מדובר בהלוואה. השופטת גם דחתה את טענות החברה כי החוזה היה לכאורה בלבד וכי תביעתו של ביטון חוסה תחת חוק ההתיישנות, וקבעה כי תקופת ההתיישנות טרם פקעה וכי החוזה אינו הסכם השקעה. בית המשפט פסק גם לגבי גובה החוב של החברה לביטון. בעוד ביטון טען כי החברה חייבת לו 400 אלף שקל, בית המשפט קבע כי יתרת ההלוואה שלא שולמה היא 200 אלף שקל על סמך הראיות שהובאו. כמו כן, בית המשפט סירב לחייב את החברה בתוספת עמלות או ריבית על הקרן מעבר לסכום שנקבע בהסכם ההלוואה, שכן ביטון לא סיפק ראיות מספיקות לריבית מוסכמת או לחישובים לתמיכה בתביעתו. לסיכום, בית המשפט הורה לחברה לשלם לביטון 200,000 ₪, הצמודים לחוק, ממועד הגשת התביעה, וכן 5,000 ₪ נוספים ומחצית מאגרת בית המשפט של ביטון. התשלומים היו אמורים לצבור ריבית כנדרש בחוק מיום מתן פסק הדין ועד לפירעון מלא.