בר"ע 52579-04-19

תקציר

בית המשפט דחה בקשת רשות ערעור על פסק דין קודם שדחה את תביעת המבקש נגד המשיבים. המבקשת, אשר טענה כי הוקנו לה זכויותיו של עובד זר המועסק על ידי המשיבים, ביקשה להשיב סכום שנטען כי המשיבים חייבים לעובד. עם זאת, בית המשפט המחוזי מצא כי המבקש לא הביא ראיות מספיקות לתמיכה בטענתו. נמצא כי המבקש לא הוכיח כי העובד חתם על הסכם ההלוואה או על כתב ההמחאה, וכי הקשר של המבקש להחזר ההלוואה לא היה מבוסס דיו. בנוסף, ציין בית הדין כי המבקשת לא הוכיחה כל חוב שטרם נפרע שחבו המשיבים לעובד. קביעות עובדתיות אלה, שערכאת ערעור בדרך כלל אינה מתערבת בהן, הובילו למסקנה כי טענת המבקש נעדרת שחר. זאת ועוד, החלטת בית הדין האזורי התבססה אף היא על טעמים נורמטיביים. בית המשפט קבע כי טענת המבקשת, ששורשיה בדיני העבודה, פסולה משום שחקיקת המגן הנדונה אוסרת על המחאת זכויות המוקנות לה. בית המשפט גם פירש את כתב ההמחאה כ"המחאת תביעה" ולא כהמחאת זכות תקפה. טענת המשיבים כי המבקשת אינה יכולה להמחות זכויות מחקיקת עבודה מגינה התקבלה. בקשת רשות הערעור נדחתה, והמבקש חויב בהוצאות משפט של המשיבים.