ב"ש 9719/09

תקציר

הוגש ערעור על החלטת בית משפט השלום להורות על חילוט מחפר ששימש לביצוע פיגוע דריסה בירושלים ב-5 במרץ 2009. בפיגוע נפצעו כמה שוטרים ואזרחים, והתוקף, מרעי א-ראידה, נורה למוות. הסוגיה שעמדה על הפרק הייתה האם החופר, הרשום על שמו של א-ראידה, עבר לבעלות על עזבונו לאחר מותו. המערערים טענו כי המחפר שימש את משפחתו המורחבת של א-ראידה ולא היה בבעלותו הבלעדית. עוד טענו כי צו החילוט הוא עונשי באופיו ובכך נוגד את פקודת סדר הדין הפלילי. עם זאת, בית המשפט מצא כי המחפר אכן היה בבעלותו של א-ראידה וכי סעיף 34 לפקודה הסמיך את בית המשפט להורות על חילוטו. סעיף זה בפקודה מעניק לבית המשפט שיקול דעת לקבוע את גורלם של חפצים שנתפסו ואינו מוגבל למקרים ספציפיים. בית המשפט דחה את הטענה כי החילוט הוא אמצעי ענישה בלבד, והדגיש כי הוא משרת תכלית מרתיעה ונועד למנוע עבירות עתידיות. מטרת ההרתעה, יחד עם העיקרון לפיו אין להפיק תועלת משימוש ברכושו לביצוע פשע, גברו על הנזק הכלכלי הפוטנציאלי למשפחתו של א-ראידה. לפיכך, הערעור נדחה, והחילוט של החופר אושר. החלטה זו מחזקת את התפיסה כי לא נסבול שימוש בכלים לביצוע פיגועים ומחזקת את חשיבות ההרתעה במקרים כאלה.