ע"פ 2534/93

תקציר

בית המשפט דחה את הערעור על ההרשעה, אך שאלת מצבו הנפשי של המערער בעת ביצוע העבירה נותרה בלתי פתורה. נטען האם המערער סובל מהפרעה נפשית המגבילה באופן משמעותי את יכולתו למנוע את המעשה, ואולי אף מזכה לעונש מופחת לפי סעיף 300א(א)(2) לחוק העונשין. המדינה ערערה על טענה זו, וטענה כי חוות הדעת המשלימה של הפסיכיאטר המחוזי לא הציעה תובנות חדשות לגבי מצבו הנפשי של המערער הרלוונטיות לאמות המידה המשפטיות להקלה בעונש. בית המשפט מצא כי חוות דעתו של הפסיכיאטר אינה ברורה דיה כדי לקבוע אם מצבו הנפשי של המערער עומד בתנאים להקלה לפי סעיף 300א(א)(2). לפיכך, הם העבירו את התיק לבית המשפט המחוזי לבחינה נוספת האם מצבו של המערער באותה עת הצדיק עונש מופחת. זה יהיה כרוך במתן אפשרות לראיות חדשות והערכה מחדש של הקלט של הפסיכיאטר. השופטים קדמי וטירקל הסכימו עם פסק דינו של השופט מצא, לפיו אין לבחון מחדש את היסוד הסובייקטיבי של העבירה לאור פרשנותו של קנטור לקביעת חומרת העונש. הכרעת הדין הדגישה את השמירה על אופייה הסובייקטיבי של הכוונה הפלילית תוך הכרה בכך שאמת מידה אובייקטיבית, כמו זו של קנטור, מציבה רף גבוה להמרת אישום ברצח להריגה, מבלי להוסיף רכיב אובייקטיבי מיותר לרף הרצח. בסופו של דבר, החלטת בית המשפט חיזקה את הצורך בהערכה מחמירה של הפרעות נפשיות המשפיעות על אשמה פלילית, תוך אשרור מחדש של היסוד הנפשי הסובייקטיבי בעבירה תוך התחשבות בחריגים לגורמים מקלים.