ע"פ 5140/99

תקציר

המערערים, נחום וידאל, שלמה אלקיים, אלי אברהם ויצחק חן, הורשעו על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע בעבירות שונות, בהן קשירת קשר, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, הצהרות כוזבות, גניבת רכב וסחר ברכב גנוב, על סמך ראיות רבות מעדויות המשטרה ומשיחות טלפון מוקלטות. בית המשפט העליון אישר את רוב ההרשעות הללו. בית המשפט קבע כי ראיות מוקלטות, שזוהו במדויק, יכולות להיות קבילות. בית המשפט הדגיש את חשיבותו של זיהוי קולי ספונטני, אלא אם כן הוא מתווסף לזיהוי מאפיינים כמו זיהוי עצמי בהקלטות. טענת המערערים נגד הסתמכות על עדות שמיעה בתמלילים נדחתה משום שלא הועלתה התנגדות בתחילה במהלך המשפט, והדברים אושרו כאמיתיים. באשר לקשירת קשר קבע בית המשפט כי גם אם הכוונה הפלילית הספציפית אינה מוגדרת בבירור, הרשעה לפי סעיף 500(7) לחוק העונשין עדיין יכולה להתקיים אם הוכח מעבר לספק סביר כי התקיימה קשירת קשר ל"מטרה אסורה". עם זאת, אברהם זוכה מאשמה אחת בשל היעדר ראיות מספיקות המוכיחות את כוונתו לסייע להונאת ביטוח, ואילו הרשעתו של אלקיים בשידול למתן הצהרה כוזבת בוטלה כפי שהתרחשה לאחר הגשת תלונת השווא. ערעורו של חן נדחה מאחר שלא היו בו נימוקים תומכים משמעותיים. משכך, אישרה החלטת בית המשפט העליון את מרבית ממצאיו של בית משפט קמא תוך התאמת הרשעות ספציפיות, תוך הדגשת הצורך בקשר מהותי בין הראיות לבין מעורבות הנאשמים.