ע"א 19/88

תקציר

עניינם של הערעור והערעור שכנגד בגובה הפיצויים המגיעים למשיב שנפגע בתאונת דרכים בגיל 17, לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. הנזק הפיזי העיקרי נגרם לרגלה השמאלית, וגם מצבה הנפשי החמיר בעקבות התאונה. השופט פסק לטובת המשיב והורה למערערים לפצות את המשיבה בגין נזקיה. המערערים טענו כי השופטת העריכה יתר על המידה את הסכום שהמשיבה הייתה מרוויחה אלמלא נפגעה, והיה עליה לחשב את הסכום לפי שיעור הנכות האורתופדית. עם זאת, הערכתה של השופטת נמצאה סבירה, בהתחשב בגילה הצעיר של המשיבה ובסבירות שהכנסתה תגדל. השופטת קבעה כי אובדן כושר ההשתכרות של המשיב עומד על 70%, דבר שאושר אף הוא, שכן הוא משקף כראוי את הנכות התפקודית בפועל. המערערים חלקו גם על אופן חישוב הניכוי למס הכנסה, אך החלת סעיף 4(א)(2) לחוק הפיצויים נמצאה נכונה. המערערים חלקו על פסיקת פיצוי בגין טיפול רפואי עתידי, וטענו כי אין כל ראיה לכך שהמשיב יזדקק לטיפול כלשהו. פסיקת השופט בגין הוצאות רפואיות עתידיות אושרה באופן חלקי, שכן נמצא כי קיימות ראיות מספיקות התומכות בצורך בחלק מהטיפולים, אך לא במעקב פסיכיאטרי. החלטת השופט לפסוק ריבית על פיצוי לא ממוני ממועד התאונה הייתה שגויה והייתה צריכה להתבסס על הסכום הנומינלי, על פי פסיקות קודמות. השופט גם טעה בחישוב הניכוי לקצבת ביטוח לאומי, והיה עליו לנכות 6897 שקל נוספים. באשר לניכוי תשלומי פנסיה עתידיים מפיצויי המשיב, התבססה החלטת השופט על הנחה שלא תמיד הייתה נכונה. משהשתנו נסיבותיו של המשיב, הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שיחליט האם יש לבטל את הניכוי בגין הטבות עתידיות, ולברר את ההתפתחויות העובדתיות הקונקרטיות שהובילו לשינוי זה. לא היה צורך לשקול מחדש את נזקי המשיב. בסיכומו של דבר, הערעור והערעור שכנגד התקבלו באופן חלקי, ופיצויי המשיב הופחתו, תוך הפחתה מידתית בשכר טרחת עורך הדין של המערערים.