עמ"ש 4811-01-22

תקציר

פסק הדין, שבראשו עמד השופט נפתלי שילה, מתייחס לתיק אזרחי שעניינו סכסוכים רכושיים בין המערער לבין בני משפחתו, לרבות אמו, אביו ואחיו. פסק הדין בחן בהרחבה את המסמכים שהוגשו ואת עדויות העדים כדי להגיע למסקנותיו. בית המשפט לא מצא סיבה לפקפק בכשירותה של האם וקבע כי טענת המערער בעניין זה אינה מבוססת, שכן הם לא התנגדו לאישור הרפואי שהוגש. באשר לדירה ב-ל', קיבל בית המשפט את טענת המשיבים כי ירושת ההורים הועברה למערערת. זאת ועוד, מסמך ביטול חוב עליו חתם המערער בשנת 2004 אישר כי אמו אינה חייבת לו דבר, והפך את טענותיו בנוגע לדירה ללא תקפות. בית משפט קמא אף הטיל ספק באמיתותו של מסמך שהציג המערער שנחתם לכאורה על ידי אמו, שכן הוגש רק לאחר שהמשיבים הציגו גרסה שונה. בית המשפט הסכים עם נימוקיו של בית משפט קמא כי ההסכם משנת 1998 בעניין דירה ל' מזכה את המערערת בפיצוי כספי ולא בזכות קניינית. גרסת המשיבים, אשר הועדפה על ידי בית המשפט, נתמכה בצוואתו של המערער עצמו, אשר לא הזכירה תשלומים כלשהם מאמו. במעבר לדירה P, אישר בית המשפט את החלטת בית משפט קמא כי הסכם מכירתה משנת 1996 עומד בתוקפו, למרות עיכובים בדיווח על העסקה וברישום הבניין. בית המשפט דחה את טענת המערערת כי ההסכם היה פיקטיבי, ולא מצא כל ראיה התומכת בטענה זו. בנוסף, ההסכם משנת 2002 אליו התייחסה המערערת לא ביטל את ההסכם הקודם, ובית המשפט סבר כי סביר שהמערער היה מודע לכך שהדירה אינה שלו. גם עדותם של המערער וגרושתו נמצאה בלתי אמינה, דבר המבסס עוד יותר את דחיית טענותיהם. בית המשפט הסכים גם עם קביעתו של בית משפט קמא להוצאות, והכיר בה כמקצה העליון אך לא בלתי סביר, ועל כן בחר שלא להתערב. גם סכום שכר הטרחה שנפסק למשיבים היה מוצדק. משכך, נדחה הערעור, והמערערת חויבה לשלם למשיבים הוצאות בסך 40,000 ₪. השופטות עינת רביד ונועה גרוסמן הצטרפו לפסק דינו של השופט שילה.