בש"פ 7759/10

תקציר

המשיב הורשע בעבירה אך טרם נגזר דינו. המדינה ביקשה להחזיקו במעצר עד למתן גזר הדין, אך השופט דחה את הבקשה וקבע כי המשיב יישאר במתכונת המעצר החלופית שבה היה נתון ממילא. החלטה זו התבססה על ההבנה כי הזכות לחירות חלה על כולם, גם על מי שהורשעו אך לא נגזר דינם. אמנם ההרשעה היא שיקול משמעותי, אך היא אינה מצדיקה אוטומטית הארכת מעצר. במקרה זה קבע השופט כי הסיכון לבריחת המשיב אינו גבוה דיו כדי להצדיק מעצר, בהתחשב בהיעדר היסטוריה של התחמקות מן הדין וביעילות הפיקוח של האפוטרופוס שלו. תחת זאת, קבע השופט כי יש להחמיר את תנאי מעצרו החלופי של המשיב כדי למזער סיכונים פוטנציאליים. זה כלל הגבלת תנועותיו והוספת בטחונות כדי להבטיח ציות. השופט הדגיש כי הפרות אלה, אף שהיו רבות, היו לרוב מינוריות וקצרות, ולא הצביעו על סבירות גבוהה לבריחת המשיב. גם מעשיהם של בני המשפחה לא נחשבו לגורם מכריע. בסופו של דבר, הגיע השופט למסקנה כי החמרת תנאי המעצר החלופי היא מענה הולם יותר ממעצר המשיב.