תא"ק 50226-11-17

תקציר

פסק הדין נסוב סביב סכסוך רכושי הנוגע לדרכי הגישה לבתי הנתבעים, העוברות בחלקה שבבעלות התובעים. התובעים ביקשו לסלק את הנתבעים מכביש הגישה האמור וביקשו צו מניעה נגד השימוש בו. בית המשפט התמקד בשאלה האם התובעים, כבעלי הנכס, זכאים לצו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים להשתמש בכביש הגישה. נקבע כי כביש הגישה נמצא בחלקו בנחלת התובעים (חלקה 65) ובחלקו בנכס אחר (חלקה 64). בית המשפט בחן האם לנאשמים היה רישיון בלתי חוזר להשתמש בכביש הגישה ומצא כי ניתן לשלול את הרישיון, בהתחשב בנסיבות. השופט ציין כי זכות הבעלות אינה מוחלטת ויש לבחון אותה לצד עקרונות אחרים כגון צדק, הגינות ותום לב. השופט הדגיש כי הסעד המבוקש צריך להיות מידתי ולא לגרום נזק מופרז לנאשמים. נמצא כי לנאשם 3 לא היה כביש גישה חלופי לביתו, ועל כן פינויו מכביש הגישה הנוכחי יהיה בלתי מידתי. בהתאם לכך, הורה בית המשפט כי נאשם 3 יוכל להמשיך להשתמש בכביש הגישה במשך חמש שנים על מנת לאפשר לו להסדיר את דרך הגישה למקום מגוריו. עם זאת, לגבי הנתבעים 1 ו-2, להם הייתה גישה חלופית לביתם, פסק בית המשפט לטובת התובעים ונתן צו מניעה האוסר עליהם להשתמש בכביש הגישה דרך חלקה 65. צו מניעה זה אמור היה להיכנס לתוקף החל מ-1 באוקטובר 2021, מה שנתן להם שהות להסתגל להסדרים החדשים. השופטת לא הורתה לאף צד לשאת בהוצאות, לאור ההצלחה החלקית של טענות התובעים. בנוסף, השופטת הכירה בכך שפסק הדין אינו מכסה את כל הסעדים האפשריים ובכך מאפשר אפשרות לתביעות עתידיות. פסק הדין משקף אפוא גישה מאוזנת, המתחשבת בזכויות כל הצדדים וחותרת להשגת פתרון הוגן תוך התחשבות בנסיבותיו הספציפיות של כל נאשם.