ת"א 43265-09-20

תקציר

השופט במקרה זה קבע כי יש לדחות את התביעה שהגיש התובע, ככל הנראה בגין לשון הרע. בישראל, לשון הרע נקבעת על פי חוק איסור לשון הרע, המגדיר אותה ככל פרסום המשפיל, מבזה או פוגע במעמדו של אדם בעיני הציבור. על התובע להביא ראיה לכל יסודות העוולה – קרי, פרסום ולשון הרע – ולצטט את המילים המדויקות בהן השתמש הנתבע. הפרסום המדובר, פוסט בפייסבוק המלווה בסרטון, נחשב לסוג של פרסום ונבחן על פי ארבעה שלבים: משמעות הפרסום, האם הוא מהווה לשון הרע, האם קיימות הגנות ולבסוף גובה הפיצוי. הפוסט המדובר כינה את התובע "רמאי", דבר שבית המשפט מצא כביטוי משפיל המציג את התובע באור שלילי ולכן מהווה לשון הרע על פי החוק. לאחר מכן בחן בית המשפט האם ניתן להחיל הגנות כלשהן. הנתבע טען כי הפוסט מהווה אזהרה לציבור ושיקוף מדויק של המצב, ולפיכך מהווה הגנה לפי סעיפים 14 ו-15 לחוק איסור לשון הרע, שעניינה אמת בפרסום ועניין לציבור. נטל ההוכחה נפל על הנתבעים, ובית המשפט מצא כי הצליחו להוכיח כי הפרסום אכן היה אמת ולטובת הציבור. מספר עדים תמכו בטענת הנתבעת כי מקום האירוח לא היה כפי שפורסם וכי מצב המקום היה בכי רע. גם עדותו של התובע עצמו תמכה בגרסתו של הנתבע לאירועים. לפיכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי התיאור בפרסום תואם את האמת, ומאחר שהוא משרת את האינטרס הציבורי, הוא נופל תחת הגנת סעיף 14 לחוק. משכך, התביעה תידחה. תוצאה זו גרמה לכך שלא היה צורך לדון בהגנות אחרות שהעלה הנאשם. התובע חויב לפצות את הנתבע בגין הוצאותיו המשפטיות, בסך 20,000 ₪, בתוך 30 יום.