עמ"ש 40943-06-14

תקציר

פסק דין זה עוסק בסוגיה סבוכה הנוגעת להתנגשות בין זכויות שני צדדים: זכותו של המערער לפרטיות ולאוטונומיה, וזכותו של המשיב לדעת מיהו אביו. המשיב, יליד דנמרק בשנת 1981, ביקש לעבור בדיקה גנטית שתאשר כי המערער הוא אביו. לטענתו, הוא גדל כיהודי ורצה ששורשיו היהודיים יוכרו באופן רשמי, דבר שחייב את שיתוף הפעולה של המערער בביצוע הבדיקה הגנטית. מנגד, סירב המערער לעבור את הבדיקה בטענה כי היא פוגעת בפרטיותו וכי למשיב מניעים אופרטוניים. המערער אף הביע חשש וחשדות לגבי כוונותיו של המשיב, וטען כי הוא אינו בנו הביולוגי. בית משפט קמא הורה על ביצוע הבדיקה הגנטית, וקבע כי זכותו של המשיב להכיר את אביו גוברת על זכותו של המערער לפרטיות. המערער ערער על החלטה זו. ערכאת הערעור, לאחר בחינה מדוקדקת של הנסיבות, אישרה את החלטת בית משפט קמא. השופטים הסכימו כי יש לתת עדיפות לרצונו של המשיב לדעת את זהותו ושייכותו, כמו גם את האינטרס הציבורי בקביעת אבהות מדויקת, במקרה זה. הם הדגישו כי הזכות לפרטיות אינה מוחלטת ויש לאזן בינה לבין זכויותיהם של אחרים, במיוחד כאשר חששותיו של המערער מפני המבחן נראו מופרכים. יתר על כן, בית המשפט הדגיש את חשיבות ידיעת האבהות, במיוחד במקרים מסוג זה, כדי למנוע פגיעה עתידית בצדדים המעורבים ולהבטיח את דיוק קביעת המעמד האזרחי. השופטים הגיעו למסקנה כי התקיימו התנאים להזמנת הבדיקה הגנטית, כמפורט בחוק מידע גנטי, ודחו את הערעור. יש לציין כי פסק הדין הדגיש את חשיבות ההכרה בשורשיו ובזהותו של אדם, ואת הצורך לאזן בין זכויות מתנגשות, ובסופו של דבר פסק לטובת זכותו של המשיב לדעת את אבהותו.